מלמדים אותנו שצריך להתגבר על הפחד, לשים אותו בצד ולעשות למרות שמפחדים.

מלמדים אותנו שהפחד מגן עלינו, אם לא נפחד ניפגע, אז חשוב לפעמים להקשיב לפחד.

וה"לפעמים" הזה מבלבל, מתי נקשיב לפחד ומתי נתגבר עליו? הרי הוא בא להגן עליי, תמיד, לא רק כשאני עומד על קצה צוק ומפחד ליפול.

הפחד הוא שליח של אהבה. עבורי זה עושה סדר מתי להתגבר עליו ומתי לא.

לפחד יש מסר עבורנו, מה אנחנו אוהבים ומפחדים לאבד כרגע, מה נמצא בסיכון. אם נקבל את המסר, נדאג לשמור על מה שאנחנו אוהבים, נוכל להתגבר על הפחד מבלי להתעלם מהמסר שהוא מביא. 

למשל אם אדם מפחד לעזוב את מקום העבודה הנוכחי שלו, אבל בתוכו יש קול פנימי שרוצה לעזוב את מקום העבודה, או שיש לו רצון אחר שרוצה לממש. במקום להחליט שהוא מתעלם מהפחד ועושה, או במקום להחליט שהוא נותן לפחד לנהל אותו ומוותר על השינוי, הוא יכול להבין את המסר של הפחד. המסר יכול להיות "אני אוהב את הביטחון החברתי שיש לי בעבודה" שזה אומר שאני אוהב את החברים ומפחד לאבד אותם, או "אני אוהב את הביטחון הכלכלי שיש לי בעבודה" אני מפחד שלא ארוויח את הכסף שאני מרוויח כרגע, אני אוהב את הכסף שאני מקבל שנותן לי בטחון, או "אני אוהב את הדימוי העצמי שאני מרוויח מהעבודה הזו" למשל מהטייטל שהאדם זוכה לו בעבודה כמנהל, או המשמעות שהוא מקבל מהעבודה שלו שמגבירה את הדימוי העצמי שהוא מפחד לאבד כשיעזוב את העבודה. ולכל דבר כזה שאותו אדם מפחד לאבד יש אפשרות ליצור רשת בטחון לדבר הספציפי. לטפל בדבר עצמו כדי לתת לעצמנו את התחושה שהדבר הזה שאנחנו פוחדים לאבד, לא נמצא בסיכון. כמו למשל לטפח את הקשרים החברתיים כדי לא לאבד אותם גם אחרי העזיבה, למצוא פתרון כלכלי או תמיכה כלכלית שתיתן לי בטחון, או לעבוד על תודעת השפע במודע שלנו, או לעבוד על הדימוי העצמי שלא יהיה תלוי רק בעבודה שאני עוסק בה.

אלה רק דוגמאות. לפעמים זה כמה דברים שפוחדים לאבד, לפעמים אחד, אבל הרבה פעמים אנחנו בכלל לא יודעים ממה אנחנו מפחדים, רק מהשינוי, לא מבינים את המסר הברור של הדבר שאנחנו פוחדים לאבד ולכן זה מבלבל יותר.

לאחר שנקבל את המסר שהפחד רוצה לתת לנו, ניתן למסר הזה מענה, בין אם בחיזוק ביטחון מחשבתי, מנטלי, או פעולה פיזית שתאפשר את הביטחון הרגשי, אז נוכל להתגבר על הפחד ולפעול מבלי להתעלם ממנו.

לפעמים נבין שאנחנו רק רוצים לשמור על מה שאנחנו אוהבים ואין עבורי דרך לשמור עליו אם אפעל כמו שאני מפחדת לפעול, ולכן לא נתגבר על הפחד, אבל כן נהיה מודעים למה שאנחנו מפחדים לאבד ונבחר לשמור עליו. בעצם בחירה היא שם המשחק. כשאני מקבל את המסר מהשליח, אני יכול לבחור איך לפעול, אני מנהל את הסיטואציה ולא הפחד מנהל אותי ואת ההחלטות שלי.

למשל אם אני עומדת על קצה צוק ורוצה לרדת אך נמנעת כי אני מפחדת, במקום לתת לזה לנהל אותי ומראש לוותר. אסתכל על הפחד, אקבל את המסר מהפחד שאני מפחדת ליפול מהצוק כי "אני אוהבת את החיים, אני אוהבת את הגוף שלי ואני מפחדת לפגוע בו, אני מפחדת לאבד את הביטחון הקיומי שלי" וכו' אולי עדיף שבאמת לא אקפוץ למטה או ארד בריצה, אבל אולי יש עוד פתרונות לקבל את המסר ולתת בטחון למה שאני אוהבת.
אולי כן אוכל לרדת מהצוק בזהירות תוך שמירה על גופי ועל חיי, למשל להיקשר בחבל ביטחון מלמעלה, לתת יד למישהו, למצוא יתדות חזקים להיאחז בהם וכו', ולפעמים לצוק הזה אין שום רשת ביטחון אפשרית עבורי, ואעדיף להישאר למעלה בקצה הצוק ולא לרדת ממנו, או שאמצא דרך אחרת לרדת מהצוק, למשל דרך הכביש ולא בדרך התלולה מעל הוואדי למרות שהיא הרבה יותר מרשימה ומרגשת, כשאני יודעת מה המסר יש לי הרבה יותר אפשרויות ובחירה. כמובן שזו רק מטאפורה לסיטואציות שונות בחיים.

אם נסתכל על הסיטואציה, על הפחד, נבין את המסר של האהבה, נוכל לפעול ממקום שלם שמכבד את הפחד, מקשיב לו, אך לא מתנהל מתוך הפחד, מוצא לו רשת ביטחון ובוחר את הדרך לקיים את הדבר, או בוחר שלא לקיים את הדבר בידיעה שכרגע זה לא בטוח עבורי ואולי בהמשך אמצא את הדרך.

הפחד הוא שליח של אהבה.

בתמונה: אני מתגברת על פחד הגבהים שלי, שמזכיר לי שאני אוהבת את החיים, מוצאת את רשת הביטחון שלי שהיא החבל שאוחז אותי והאמונה שלי, וקופצת מבנג'י בגובה 216 מ' (הבנג'י הכי גבוה בעולם מגשר).

אני אמא שלא נפרדת בקלות, אני והילדות מאוד קשורות זו לזו ותמיד הרגשתי שהן צריכות אותי קרוב. הגישה שלי היא שתמיד אפשר למצוא אסטרטגיה שתענה על הצרכים של כולם, בלי לפגוע בצורך כזה או אחר, אז אם לי יש צורך בזמן זוגי, או בשקט לבד, או בחופש, זה לא צריך לבוא על חשבון הצורך של הבנות בבטחון שהן חשות כשהן איתי ואפשר למצוא דרכים שכולנו נהיה מרוצות. ובאמת מצאנו, מצאתי את הזמן לעצמי, יצאנו לבלות מידיי פעם אני וגיא, יש לנו יום בשבוע לשנינו יחד, יצאתי מידיי פעם עם חברה, יש לי חוגים ותחביבים לבד, ואני מוצאת את הדרך ליהנות עם הילדות. עד שלירי נולדה גם עשינו פעמיים לילה במלון לבד, אבל לא היה יום שהבנות לא ראו אותי כשהן קמו וגם כשהן הלכו לישון, זאת אומרת שלא היה יום שלם בלעדיי, ומאז שלירי נולדה (ארבע וחצי שנים) גם לא נסענו ללילה, היא מאוד מחוברת אלינו.

לפני חודשיים בערך הבנות (אלה בת 8 וחצי, אורי כמעט 7, לירי 4 וחצי) הציעו שלכבוד 10 שנות נישואינו נצא לחופשה, אני וגיא. התחלתי לחשוב על זה ולוודא שהן מבינות את המשמעות, הן הבינו. חשבתי מה יהיה לנו הכי כיף, חופשה בארץ לא משכה אותי, גם לא בעיר בחו"ל, כך שהחלטתי שהכי מדויק לנו לצאת לטרק (אפרט עליו בפוסט אחר. פה אני רוצה לספר על תהליך הפרידה). מה שאומר שאם יוצאים לטרק זה לא יכול להיות חופשה רק של 2-3 לילות, אלא מינימום 4 לילות. היעד נבחר גם לפי העניין אבל גם לפי זמני הטיסה. ידעתי שאני לא רוצה יותר מ4 לילות בלעדיהן, וגם חשוב לי לבלות איתן לפני הטיסה ולהיפרד (לא טיסה בבוקר או כשהן ישנות), וחשוב לי להגיע כשהן ערות ויש לנו מספיק זמן ביחד עד שהולכות לישון. זו הייתה מחשבה ובחירה מעולה. היעד הנבחר היה צפון איטליה.

הזמנתי את הטיסות, מקומות לינה, ואז חטפתי רגליים קרות, רציתי לבטל הכל. לא הבנתי למה אני עושה את זה. לא חסר לי כלום, מה דחוף לי לנסוע כשברור לי שזה יהיה להן קשה, למה להקשות עליהן עבור משהו שאני לא באמת צריכה. אבל הן רצו ואני הרגשתי שזה מדויק כשסגרתי הכל והחלטתי שאני הולכת עם תחושת הדיוק הזו. האמנתי שלא צריך לעשות דברים מתוך חוסר (חוסר בחופש, בזוגיות מיטיבה) אלא מתוך השפע, מתוך היש, מתוך זה שטוב לנו ואנחנו רוצים ליהנות עוד יותר. ידעתי שזה יהיה לנו כיף.

דיברתי על זה הרבה עם הבנות, לרגעים הן התרגשו ושמחו, לרגעים הן פחדו וזעמו על הפרידה, נתתי להן לבטא הכל, הכלתי, תמללתי, שוחחנו על התחושות שעולות. לירי לפעמים יצרה ניתוק ממני, הבנתי שזה כדי שיהיה לה קל יותר כשניפרד והסברתי לה את המנגנון הישרדות הזה שפועל אצלה והסברתי לה שאין צורך להתנתק כדי להיפרד, כי אנחנו תמיד מחוברות, גם כשאנחנו לא ביחד אנחנו מחוברות דרך הלב, היא שאלה אם אנחנו מחוברות כמו עם סבתא רחל (שנפטרה) שגם כשהיא לא איתנו אנחנו מחוברות בלב. זה מאוד עזר לה המשפט הזה ובכל ברכה היא כתבה לי שאנחנו מחוברות תמיד בלב.

הילדות היו אצל סבא וסבתא המקסימים כל הימים האלה שטסנו. ברגע שסגרנו את החופשה הם התחילו לתכנן יחד את הימים בלעדינו. זה יצא 3 ימים מלאים ועוד חצי יום ביום שאנחנו חוזרים. הם תכננו מה יעשו בכל יום (למשל פארק שעשועים שהן מאוד חיכו ללכת אליו, בריכה וכו'), מאוד הקל עליהן לדעת מה יעשו בכל יום.

סבא וסבתא שכנים שלנו, כך שהן מרגישות איתם בטוח, נוח, מאוד אוהבות אותם והבית שלהם גדול, מרווח, מלא במשחקים.

בחודש לפני הטיסה ספרנו את הימים, הערכנו יחד כמה זה 4 לילות, כמה זה 3 ימים מלאים. סיפרנו על זה יחד לחברים, ממש עשינו הכנה רגשית ומנטלית לדבר הזה, כל אחת מהבנות עשתה לעצמה הכנה, דיברה על זה, התרגשה ופחדה.

כמה ימים לפני הן בחרו כל אחת את החדר שבו תישן, את המיטה, המצעים וסידרה את החדר כפי שרוצה.

יום לפני ארזנו ביחד את הבגדים שיקחו לשם, בובות, ספרים. באותו בוקר העברנו את כל מה שבחרו, סידרנו במדפים, שמנו בובות במיטות, דמיינו איך זה יהיה, התרגשנו ביחד. ביליתי איתן כל היום עד שיצאנו לשדה התעופה אחר הצהריים, גם בבית ביצירה ומשחקים וגם בבית של סבא וסבתא. יצרתי חיבור וקרבה, מנות של היקשרות, שהקלו על הפרידה.

דבר נוסף וחשוב שעשיתי מראש ומאוד עזר: קניתי להן מתנה לכל בוקר שקמו שם, ככה שיהיה להן משהו משמח, מפתיע, תעסוקה להמשך היום. הזמנתי מאמאזון יצירה משותפת, משחק, ספרי פופ אפ, כל יום משהו אחר משותף.

חוץ מהמתנות לבוקר, הכנתי לכל ערב ציור לכל אחת, משהו אישי שיחכה להן על הכרית, מעין ד"ש ממני, הן שמו מתחת לכרית וישנו עם משהו מלא באהבה ממני ומגיא. כל יום זה היה ציור בסגנון שונה וציור שונה לכל אחת, לפעמים רק כתבתי את השם, לילה טוב, אנחנו אוהבים אותך, אמא ואבא. ולפעמים כתבתי ממש מכתב ארוך ואישי שריגש אותן מאוד. זה כמובן מלא בערך יותר ממתנה בבוקר, אבל המתנה מאוד ריגשה אותן והן ציפו לזה בבקרים (אמרתי להן מראש שתהיה להן מתנה בבוקר. לא סיפרתי על המכתבים).

חששתי מהפרידה, שהן לא יתנו לנו ללכת. אורי בכתה וחיבקה הרבה, אלה ולירי חיבקו ובחרו להיפרד בחיוך, כל אחת בדרכה. הן העדיפו להיפרד כשהן יוצאות מהבית ולא אנחנו, כך שביקשו לצאת לטיול עם סבתא לפני שאנחנו יוצאים לשדה התעופה עם סבא. אז הן נפרדו כשיצאו לטיול וכשחזרו כבר לא היינו שם.

החוויה עברה נפלא, הילדות היו מדהימות וכמובן שגם סבא וסבתא היו מדהימים, סבלניים ומכילים. היינו איתן בקשר בהקלטות וואטסאפ וקצת שיחות וידאו. זה עבר מהר, התגעגענו כולנו אבל הייתה לנו חוויה טובה מאוד.

אמא שלי אמרה שהכי קשה היה הלילה הראשון, גם לא מאוד קשה, פשוט לקח זמן להירדם והן התרגשו והיו פחות נינוחות, הלילה השני יותר טוב והשלישי והרביעי היה כבר ממש קל ונעים לכולם. היא אמרה שאפילו עדיף שנסענו לארבעה לילות מאשר לשניים כפי שחשבנו בהתחלה, כי זה איפשר להגיע לשלב שזה זורם, נינוח וקל ואז החוויה זכורה כטובה יותר.

חשוב לי לציין שאני שמחה שלא עשינו את זה לפני, ומצד שני שכן עשינו את זה, הייתי קשובה גם לעצמנו וגם לילדות המדהימות שפירגנו לנו לצאת לטיול המדהים הזה (שאפרט עליו בהמשך. אבל היה הרבה מעבר לציפיות). אני חושבת שאין כלל מתי נכון להיפרד ולכמה זמן, מה שחשוב זה להיות בהקשבה ללב, לילדים, להרגיש מתי ואיך זה מדויק כדי שזה יצליח. פחדתי שאחזור לילדות מתגעגעות ושאשלם על זה מחיר, לא האמנתי שזה באמת יתגשם, אבל זה קרה ולכולנו היה מושלם.

אני חושבת שאחת הסיבות שזה היה מוצלח זה שהילדות כבר מספיק גדולות להבין שאנחנו חוזרים, להבין את הזמנים, הן כבר מסוגלות להתמודד עם הרגשות ולווסת את עצמן, הן יודעות לבטא את הרגשות שלהן והן מאוד מאוחדות זו עם זו ומקושרות זו לזו וגם לסבא וסבתא. כל זה יצר את האפשרות לנסוע בשמחה ובבטחון לחופשה ראשונה לבד.

המון זמן לא כתבתי בבלוג. היה לי מה לכתוב, המון רעיונות שהתרוצצו בראש אבל לרגע לא עלה בדעתי לשבת ולכתוב אותם. אני חושבת שהבנתי שעד שלא אכתוב על סבתא שלי, על החיים והמוות, לא אוכל להמשיך הלאה עם הבלוג.

סבתא שלי היא אחת ההשראות הגדולות בחיי, אולי ההשראה הגדולה ביותר. היא נפטרה בינואר האחרון. נכון מדברים תמיד דברים טובים על מי שמת? אז על סבתא וסבא שלי שהם חלק משמעותי בחיי תמיד סיפרתי ודיברתי בגאווה.

סבתא שלי הייתה אישה ממש מיוחדת, מאוד אצילית, חרוצה, היו בה יושרה וכנות והיא מאוד מאוד חכמה ומוכשרת. גם כשהיא וסבא שלי הזדקנו ויצאו לפנסיה הם היו הולכים להרצאות באוניברסיטה, לטייל, טסו לחו"ל, היא תמיד למדה והתפתחה, עשתה יוגה, תמיד הייתי מתגאה כילדה שהיא יותר גמישה ממני, גם יותר חזקה, כשהילדות שלי (הנינות שלה) היו קטנות היא עוד הייתה עושה איתן תרגילי יוגה כשהן זוחלות תחתיה ומתרוצצות סביבה, הייתה לה שמחת חיים והמון צניעות. היא גם התעסקה במחשב, למדה את הטכנולוגיה והשתמשה בה, לא פחדה מהקידמה. היא תמיד פרגנה לי כאמא, אמרה שהיא נהנית לראות אותי וכמה סבלנות  והכלה יש לי, אמרה שאני מזכירה לה את עצמה בתור אמא, ואני המון פעמים בסיטואציות שונות באמהות חושבת מה היא הייתה עושה כאמא ורוצה להיות קצת יותר כמוהה.

בצבא הייתי ישנה אצלם פעמיים בשבוע, זה היה פינוק, סבתא הייתה מבשלת אוכל טעים וסבא וסבתא היו דואגים לי ומפנקים אותי ובערב הייתי משחקת עם סבתא סוליטר. אני זוכרת שאחד הדברים שאהבתי זה לראות את מערכת היחסים שלהם, את השיח המכבד ביניהם, את התקשורת, את האהבה הגדולה. כשסבא היה קורא לסבתא "רוחקי" והיא הייתה עונה לו "כן מותק" ואני הייתי מחייכת וליבי מתמוגג, חולמת שאזדקן ככה גם, ועד הסוף סבא היה לצידה, אוהב אותה כמו שלא ראיתי עוד אהבה מימיי, הייתה ביניהם אהבה גדולה, כנה וחזקה.

כשאלה ואורי היו קטנות הייתי נוסעת אליהם כמעט כל שבוע, הם כבר היו מבוגרים מאוד אבל חזקים ועם המון נתינה. סבתא הייתה מבשלת את האוכל הטעים שלה, הם היו מקריאים להן סיפורים, משחקים, רוקדים, מקשיבים, מספרים, והילדות מאוד מאוד מחוברות אליהם. בהמשך סבתא הרגישה כבר פחות טוב ולא יכולנו לבוא לימים שלמים, סבתא כבר לא בישלה, אבל המשכנו לבוא עד יומה האחרון ועדיין ממשיכות לבוא לבקר את סבא האהוב. ומה שמדהים, שהבנות כל כך אוהבות להיות שם, הן תמיד רוצות לבוא אליהם ,הן מאוד מחוברות אליהם ואוהבות אותם.

אני זוכרת שכשהייתי ילדה אהבתי להגיע אליהם בחופשים, לעשות איתם הליכה ארוכה בפארק הלאומי, סבא נהג כמעט עד שסבתא נפטרה, ככה שהם היו ניידים. סבתא הייתה לוקחת אותנו לסרטים בקולנוע, ולפעמים במקום הליכה מוקדמת בפארק, היינו הולכים מוקדם בבוקר לים. היא הייתה מכינה לנו סנדוויצ'ים בטעם מופלא, שעכשיו אני מכינה לבנותיי ואנחנו קוראות לזה "סנדוויץ' ים", למרות שלא אוכלות את זה רק בים, פשוט כי זה מחזיר אותי לימים ההם, כשאכלתי את זה בתאבון אחרי טבילה מוקדם בבוקר בים, כמה זיכרונות יש לי מסבתא. היא לימדה אותי לתפור, לעשות יוגה, לסרוג, והרבה מהמתכונים שאני מבשלת זה ממנה. סבתא בעיקר לימדה אותי סבלנות, לחיות את החיים בקצב קצת אחר ולהיות נאמנה לעצמי.

כשהייתי ישנה אצלם כילדה אהבתי להיכנס אליה למיטה מוקדם בבוקר והיא הייתה מספרת לי סיפורים, היא הייתה אלופת הסיפורים. אני זוכרת שבאחת הפעמים דיברתי איתה על קניות של בגדים כי תכננתי ללכת לקנות ברחוב לידם והיא אמרה לי "כמה אתם משקיעים היום בבגדים שלכם" ואני שאלתי בתמימות "למה? מה את לבשת כשהיית בגילי?" והיא ענתה בשקט "אני לבשתי סמרטוטים".

סבתא לא הרבתה לדבר על העבר שלה, יותר נכון, היא נמנעה מלדבר על עברה, היא לא רצתה שירחמו עליה, היא לא רצתה שיהיו עליה או על משפחתה דעות קדומות, והעבר היה כואב מידיי כדי להיזכר ולספר. סבתא נולדה למשפחה חרדית בהונגריה, במלחמת העולם השנייה לקחו את כל המשפחה שלה לגטו ומשם ברכבות לאושוויץ. כשהיא עמדה בתור, בסלקציה, עברה אישה במדים ושאלה "בת כמה את?" אמא שלה ענתה במקומה ואמרה שהיא בת 13, האישה לחשה "תגידי שהיא בת 16" ונעלמה. אמא שלה אמרה שהיא בת 16 וזה היה הרגע הראשון שבו היא ניצלה, הקצין סימן לה ללכת ימינה ולאמא שלה שמאלה, באותו רגע סבתא שלי המשיכה את מסעה לבד, רק עם בת דודתה. מאז היו עוד מקרים שהיה נראה שזה הסוף, אבל היא ניצלה שוב ושוב, כנגד כל הסיכויים. לא אפרט את הסיפור, הוא קשה מנשוא ובלתי נתפס. אבל סבתא שרדה, בכוחותיה האחרונים היא שרדה. כשחזרה לביתה, גילתה שמתוך כ60 בני דודים שרדו רק 6, ואף דוד לא נותר. כאשר היא הצעירה מבני הדודים. בני הדודים הבוגרים ממנה במעט שנים טיפלו בה, מימנו אותה כדי שתוכל לסיים את הלימודים ותמכו בה כשעלתה לארץ, לבד.

בצבא סבתא הכירה את סבא, בהתחלה המשפחה שלו לא אהבה את זה שהוא עם בת זוג ניצולת שואה, היו אז המון דעות קדומות עליהם, בין אם זה קשור לגוף שלהם ומה שהם עברו, ובין אם האשמות שהם הלכו כצאן לטבח ובין אם זה שהם בודדים פה בלי משפחה, שזה נחשב לפחות ממישהו שבא ממשפחה שאפשר לדעת מה מצבה. אבל סבא זיהה מה יש לו בידיים והתעקש, וכמובן שגם ההורים שלו בסוף אהבו אותה וקיבלו אותה לחיקם.

סבתא הייתה מורה אהובה לכיתות א-ב, בשלב מסוים היא רצתה להפסיק כי רצתה להיות פנויה יותר לילדים שלה ולעשות דברים שהיא אוהבת. סבא שלי פרגן לה ואמר שאין לו בעיה להיות מפרנס יחיד, אבל שתעשה עם עצמה משהו שישמח אותה ולא רק תהיה כל היום רק סביב הבית והילדים. סבא סיפר לי שכשהתחתן איתה ושמע את מה שעברה, הבטיח לעצמו שהוא יעשה הכל כדי לגרום לה להיות מאושרת, שהוא יספק לה כל מה שהיא צריכה כדי שלא תעבור עוד סבל. והוא עשה זאת נפלא. סבתא סרגה המון, היא הלכה לחוג קרמיקה ובהמשך גם הפכה בעצמה למורה לקרמיקה, עשתה יוגה, בישלה, תפרה, גידלה את הילדים בסבלנות ואהבה, למדה והתפתחה. היא לא בזבזה זמן. ועם זאת, תמיד הכל היה אצלה בנינוחות, תמיד היא ידעה לעשות סדר עדיפויות כדי להספיק הכל, לא לוותר על עצמה ולא על אחרים. סבא אמר שהיא לא אהבה סתם לפטפט עם חברות, זה היה בשבילה בזבוז זמן, רוב האנשים סביבה גם לא ידעו על העבר שלה, היא הסתכלה על הכאן ועכשיו ועל העתיד, היא לא התנהגה כמו קורבן, היא לא נתנה לעבר לעצור בעדה מלחיות. היא ניצלה כל רגע כדי לחיות. ובכל צהרים, בין שתיים לארבע, סבתא הייתה הולכת לנוח והבית היה דומם. תמיד זה מדהים אותי, איך היא ידעה לדאוג לעצמה ולצרכים שלה כדי להיות פנויה יותר גם לאחרים, להיות מיטיבה לעצמה וכך גם למי שסביבה. אני לוקחת ממנה המון.

לפני שסבתא נפטרה לא היה אף אדם קרוב אליי שמת, כך שלא באמת ידעתי איך ארגיש עם המוות. ידענו שהיא הולכת למות, אבל אני התרכזתי בחיים, התרכזתי בזה שהיא איתנו ורציתי להיות איתה כמה שיותר. בשבועות האחרונים הייתה לה דלקת והיא אושפזה, כמובן שלא יכולתי ללכת לבקר אותה בבית החולים עם הילדות, חיכיתי שהיא תחזור הביתה. כשחזרה הבייתה לא רצו שאבוא עם הילדות כי היא שוכבת במיטה ולא נראית במיטבה. זה הכעיס אותי, כי מי יודע אם אי פעם היא תהיה במיטבה, ואנחנו מתגעגעות אליה ואני בטוחה שגם היא אליהן, ידעתי שהנוכחות שלהן תשמח אותה, היא מאוד מאוד אהבה את הילדות, אלה הנינות היחידות שלהם והן היו מחוברות מאוד. תמיד היה חשוב לסבא וסבתא שנראה אותם רק כשהם במצב טוב וחזק, אבל הפעם ביקשתי ללכת לבקר אותם בכל זאת, עם הילדות. הסברתי שהגישה שלי שונה, שאני לא מנסה לחסוך מהילדות את הכאב או הקושי בחיים, אלא מתווכת להן את זה, אני איתן בזה, אני לא מסתירה, אני רוצה שהן יחוו את החיים באופן אותנטי וקרוב למציאות, שהן ילמדו להתמודד עם זה כשאני לצידן, ובכלל להתמודד עם מה שהחיים מזמנים ושאני יודעת שהן מסוגלות לזה ושזה נכון להן. סבא הסכים שהן יבואו. הכנתי את הילדות שסבתא במיטה, לא בסלון כמו שהן רגילות, ושבכלל היא לא מתקשרת כמו שהן רגילות. היא כבר בקושי דיברה וכאב לה מאוד. הבנות רצו לבקר אותה.

ביום ההולדת האחרון של סבתא, יום הולדת 91, סבתא ביקשה שכשהיא תצטרך ללכת מהעולם, שנאפשר לה, היא רוצה למות בבית, עם המשפחה, לא בבית חולים, לא מחוברת למכונות. אז בניגוד לדעת הרופאים שרצו שנמשיך לאשפז אותה כדי להאריך את חייה, אנחנו הקשבנו לבקשתה של סבתא, להיות עד יומה האחרון בבית שהיא כה אהבה, עם המשפחה שהיא כה אהבה, עטופה ומחובקת, בדיוק כמו שמגיע לה.

הגענו אליה, הבנות הכינו לה מתנות, למרות שסבתא כל אותו יום לא תקשרה עם אף אחד, היא התייחסה אליהן, אמרה שהמתנות שלהן יפות וענתה להן על שאלות. הן אמרו לה שהן אוהבות אותה, עמדו  לידה והלכו לסלון. אני הייתי איתה, דיברתי, בכיתי, התרגשתי, הייתה לה אנרגיה קסומה לסבתא. אני כל כך אוהבת אותה ומתגעגעת אליה, היא כל כך חסרה לי.

כשחזרנו הבנות לא דיברו הרבה על הקושי שלהן עם הסיטואציה, הן היו בשוק, אמרו שזה היה להן מוזר, ולירי בעיקר בכתה שהיא לא רוצה שסבתא תמות. נושא המוות דובר פה באופן פתוח, היה לי חשוב גם שהן לא יראו את סבתא רק כשהיא בטוב ופתאום חודש אחרי ישמעו שהיא מתה, הרגשתי שזה לא הדבר הטבעי, שטבעי לראות את הכל, גם את סבתא כשהיא כבר חלשה ושיספיקו להיפרד ממנה.

למחרת בערב הגעתי עם גיא, הייתי לידה קצת, היא שמחה לראות אותנו ואז נרדמה. הלכתי לסלון והיינו בסלון עם עוד דודים (הדודים שחיים בחו"ל באו לארץ וכולנו עטפנו אותה באהבה מאז חזרה מבית החולים ועד הרגע האחרון), פתאום המטפלת שלה באה לדודה שלי ושאלה "מה זה לקום לקום לקום", דודה שלי באה לסבתא שלי, שעד אז בקושי הצליחה להתרומם במיטה כדי לשתות ושאלה אותה "אמא את רוצה לקום?" וסבתא שלי ענתה "כן, זה לא נעים שכולם בסלון ורק אני פה", דודה שלי אמרה שאנחנו יכולים לבוא ושהיא פשוט ישנה, אבל סבתא שלי התעקשה שיעזרו לה להגיע לסלון, היא באה בכיסא גלגלים וזה היה מאוד מרגש, כל כך שמחנו, דיברנו איתה מעט, היא ישבה בנוכחותנו ואז חזרה למיטה.

למחרת החלטתי שאני רוצה שהבנות שוב יבואו לבקר, לא האמנתי שהיא שוב תקום כי זה באמת היה דבר ממש חריג, אבל החלטתי שנבוא בכל זאת לנצל עוד רגע לצידה, וגם היה לדודה שלי יום הולדת אז רציתי לחגוג לה. הגענו עם ברכות ועוגה ולא האמנו למראה עינינו, נכנסנו וסבתא שלי בכיסא גלגלים בסלון, ממש כמו שחלמתי. רק סבא שלי היה בסלון והיא לא ידעה שנגיע. אמרתי לה "סבתא, אני לא מאמינה שאת פה, זה בדיוק מה שרצינו" והיא ענתה לי "נו, כנראה שהרגשתי אתכן". היינו איתה, הבנות הראו לה שוב את המתנות שהכינו לה, התקרבו אליה, אלה חיבקה אותה והיא נשקה לאלה על ראשה. לא האמנתי שזה קורה לי. איזה אושר. אפילו הספקנו לחגוג יחד איתה יום הולדת לדודה שלי, והיא הייתה מאושרת. למחרת היא נפטרה.

אני מאוד מתגעגעת אליה, היא מאוד חסרה לי. אני עדיין לא יודעת איך אני עם המוות, כי היא עדיין חיה בתוכי, אולי ככה זה תמיד עם מוות? הם ממשיכים לחיות בתוכנו, מרגישים אותם נוכחים, שומעים את הקולות, מריחים את הריחות, מדמיינים את המחשבות, וכמהים לעוד רגע אחד איתם? הבנות גם מאוד מתגעגעות, אנחנו ממשיכות לבקר את סבא ומאוד נהנות לבקר אותו, אבל תמיד היא חסרה לנו. מאוד מעניין לראות איך כל ילדה מתמודדת עם זה אחרת. לאורי קשה לדבר עליה, קשה שמזכירים אותה והיא מבקשת להפסיק כי זה מציף אותה ומעציב אותה. לעומת זאת, אלה ולירי אוהבות לדבר עליה, להיזכר בה, להחיות אותה לרגע בסיפורים, להסתכל בתמונות ואפילו ביקשו ללכת לקבר והלכנו לקבר וזו הייתה חוויה טובה. אורי וויתרה על החוויה הזו, זה קשה לה.

ניסיתי לתמצת על סבתא המופלאה, אבל היא כל כך משמעותית בחיי, היא דמות כל כך מיוחדת שאני לא בטוחה שהצלחתי להעביר חצי ממה שאני חושבת עליה ומרגישה כלפיה, אבל ידעתי שהיא חייבת להופיע פה בבלוג כי היא השראה גדולה לחיים שלי וגם לבלוג הזה, את האמת שרגע לפני שנפטרה סיפרתי לה עליו. אולי עכשיו זה יפתח ואחזור לכתוב פה. בינתיים מצרפת קצת תמונות של סבתא רחל האחת והיחידה.

הבנות שלי מדברות ביניהן ואיתי הרבה על מערכות יחסים בין אחים. זה נושא שמעסיק אותן באופן יומיומי, בעיקר כשנתקלות בפגיעות. הן מנסות להבין למה אחים רבים, איך יש אחים שפוגעים אחד בשני, למה יש אחים שאומרים שהם לא אוהבים זה את זה. הן נורא רוצות שאחים יסתדרו, זה נראה להן כמו הדבר הכי טבעי והגיוני שיקרה, שאחים יהוו תמיכה, ביטחון, חיזוק, תעסוקה, אהבה, חיבור, ולא להיפך.

כבר שנים שהן מדברות על הנושא הזה ורוצות לפתור אותו. אז אומנם הן עוד לא מצאו פתרון ברור, אבל אורי בת ה6 וחצי ביקשה שאצלם סרטון שבו היא מציפה את הנושא הזה מול קוראי הבלוג.

אז הנה הסרטון:

כבר תקופה שלא כתבתי. לא מצאתי את הזמן לזה והחלטתי להניח לבלוג, או לכתיבה האישית שלי בכלל. פשוט עשיתי סדר עדיפויות שונה.
את האמת שזו הייתה תקופה עמוסה אך אחת המדהימות עבורי.
במקביל להיותי אמא בחינוך ביתי ועוד שלל תחביבים, אני גם בחרתי להתנדב לועדת תרבות במושב שלי.
מאז ומתמיד אהבתי לארגן חגים וטקסים במושב וכשהילדות היו קטנטנות חיכיתי שיגדלו כדי שאוכל לחזור לעשייה הזו, שבאה כל כך מהבטן, מהרצון לתת ולעשות למען הקהילה במושב.
בפורים, אנחנו, ועדת תרבות, מובילות את החג, זה דורש המון עבודה, עבודה מבורכת, והיה לי חג מדהים לארגן, וכדי להיות פנויה לזה נדרש ממני לעדכן סדר עדיפויות. אז לא וויתרתי על הספורט שלי וכמובן שלא על זמן עם הילדות (טוב אולי הייתי קצת פחות פנויה אליהן מהרגיל. אבל מבחינתי זו דוגמה אישית טובה וגם חלק מלמידה, שלפעמים יש לי גם תחומי עניין אחרים ואפשר להנות יחד גם ככה), גם לא וויתרתי על זמן עם גיא. בעיקר הנחתי בצד את הבלוג, זה סדר העדיפויות שבחרתי, לא ברור לי איך בסוף הספקתי כל כך הרבה בתוך אותן כמות שעות שיש בכל יממה. כנראה שככה זה כשפועלים מהלב וממקום מדויק.
בכל רגע בחיים צריך לעשות סדר עדיפויות, גם ביומיום. אני למשל מעדיפה לקום מוקדם לרוץ ולעשות דברים לפני שהילדות מתעוררות, וגם חשוב לי זמן לבד עם גיא בערב, אז השינה נדחקת לתחתית סדר העדיפויות שלי ולשמחתי אני לא צורכת הרבה שעות שינה.
אז חוזרת לפורים…
וואוו! היו לי שותפות מדהימות, צוות מדהים וקהילה משובחת ביותר להעניק לה. היה כיף לארגן, לפחות כמו שהיה כיף באירועים שארגנו.
כמה ימים אחרי פורים היה יום הולדת ללירי, ומי שמכיר את ימי ההולדת אצלי (אספר על כך בפוסט נפרד, איך חוגגים אצלנו), יודע שזה גם דורש היערכות. אז מפרוייקט לפרוייקט (אני פרוייקטורית, ככה אני עובדת הכי טוב), הפרוייקט הבא שלי מיד אחרי שנסיים את החגיגות של לירי כי מחר אני מארחת את המשפחה, זה לארוז את הדברים ולטוס לתאילנד. עוד 2 ימים אנחנו טסים.
בינתיים, הנה תמונה מדליקה שחברה מהמושב צילמה אותי, בזמן התהלוכה השמחה.
כשאני עושה דברים מהלב, מתוך השמחה והנתינה, זה פשוט ממלא אותי ומאפשר לי לתת עוד ועוד בלי להתרוקן. כל כך כיף להיות בעשייה מבורכת, שעושה לי שמח וגם לאחרים.

היום עשינו יום בית. לא מתוכנן, פשוט מתוך הקשבה לעצמנו הבנו שהכי מתאים לכולנו יום באיזי, בלי תכניות, בלי לצאת, בלי אנשים נוספים. רק אנחנו בביתנו.

בהתחלה זרמתי עם היום, קצת טלוויזיה, שתיים סרגו, אחת הכינה ארוחה דמיונית וניגנה, אני חיפשתי סרטוני סריגה נוספים עבורן. לאט לאט התחיל לעלות המצפון שאומר לי "זה הכל? ככה את מנצלת יום בית? בטח תיכף הן ימצו את המשחק העצמאי, מה עם איזו פעילות? תזמי איזה משחק, יצירה מיוחדת, לימודים, תעשי משהו מעבר, תעניקי להן" אבל וואלה… התחשק לי רק להימרח עם הזמן, להכין אוכל, להקשיב לילדות, ולא לעשות הרבה. אז השתקתי את המצפון ואמרתי לו שכרגע לא. אני קשובה לעצמי.

מתישהו הצעתי שניסע לקנות עוד חומרים לסריגה ואולי נמצא עוד יצירה מעניינת בחנות, הילדות לא התנגדו אבל גם לא קפצו על ההצעה.

ואז הילדות התחילו לשחק זו עם זו, מעל שלוש שעות רצופות של משחקי דמיון ומשחקי תפקידים משותפים של שלושתן יחד. הן פתרו לבד כל דילמה, כל מחלוקת, כל קושי שעלה, לא הייתי צריכה להגיב להן, רק להתאפק ולסתום ומיד הכל נפתר, תמיד מישהי הצליחה להציע פתרון (לרוב יותר טוב ממה שאני הייתי מציעה).
הן שיחקו בהרמוניה מדהימה, פעם אחת רק הצעתי את עזרתי להביא עוד שמיכה לבתים שבנו, מעבר לזה, רק הייתי נוכחת בסביבה, בלי להתערב.
מיד כשסיימו, מיוזמתן הן אמרו שמסדרים (זו לא דרישה אצלנו), הן שרו שיר שהן המציאו על סידור ותוך כדי סידרו לבד את כל הבית. כמה שעות של משחק משותף ומהנה בזכות זה שלא ארגנתי כלום. הרגעים האלה שהן רגע משתעממות, או מחפשות מה לעשות, אם אנחנו לא מיד מחפשים עבורן פתרונות ולא הופכים לצוות הוואי ובידור, הרבה פעמים רגעי השעמום האלה מניבים רגעים קסומים. רגעים של משחק, דמיון, שיתוף.
יש להן הזדמנות לתרגל אינטראקציה שהן בונות יחד, שהן בוחרות לחבור יחד, והאינטראקציה המיוחדת של אחיות מאפשרת להן גם חיבור רב גילאי, גם יכולת להביע רגשות (גם כאלה שאנחנו מגדירים לפעמים "שליליים" כמו כעס ותסכול) כי זה מרחב בטוח אז מרשות לעצמן להביע את כל קשת הרגשות, לפתור דילמות בהקשבה וסבלנות מתוך היכרות עמוקה והבנה של הצרכים של עצמן ושל האחרת, התגמשות ומציאת אסטרטגיות שכולן יהיו מרוצות.

שלא תבינו לא נכון, זה לא שלא היו מחלוקות, חוסר שביעות רצון, תסכולים, היו, אבל הן פתרו אותם בעצמן. וזה לא שתמיד הן מצליחות לפתור הכל ואין פעמים שזה מגיע לטונים צורמים, או מחלוקת שהן לא מצליחות לפתור לבד, לפעמים אני בהחלט צריכה להתערב, לתווך, אבל המקום הזה, שהן מגיעות אליו מיוזמתן, שנותן הזדמנויות לסיטואציות כאלה שנתקלים בהן גם בחיים בצורות שונות, שהן מנסות לפתור לבד, שהן חוקרות בעצמן מה הן רוצות לעשות ואיך, מאפשר להן ללמוד לא פחות ואפילו יותר מכל סיטואציה שאני מובילה, הן מתרגלות את החיים, ומכל הפעמים שהתערבתי ותיווכתי הן כבר למדו לעשות זאת בעצמן, כי היו להן הרבה הזדמנויות כאלה בעבר והן קיבלו הרבה כלים מהנסיון הזה. לפעמים הזמן החופשי הזה לא הולך למשחק משותף, אלא עצמאי של כל אחת, וגם אז היצירתיות שופעת מהן מתוך המקום הזה שאף אחד לא יזם עבורן, לא הוביל אותן לפעילות מסוימת, וזה חשוב לא פחות בעיניי.

מזל שהייתי "עצלנית" ולא יזמתי כלום. אחרי השעות המופלאות האלה שרק חייכתי לעצמי, המצפון השתתק.

יש לי 3 ילדות, וזה לפעמים לא ייאמן כמה שהן אחיות טובות. זה לא רק בתמונות ובסרטונים, מי שרואה אותנו יודע שזה ככה באמת. לא שאין ביניהן מריבות, ברור שיש, וטוב שיש, לא שאין כעסים וקנאה לפעמים, בטח שיש. אבל הן יודעות לריב בלי לפגוע זו בזו, הן יודעות להתחבר כל פעם מחדש, ובעיקר הן גב אחת עבור השנייה בכל פעם שהשנייה צריכה.
לי זה מרגיש מובן מאליו שככה הן גדלות, שזו מערכת היחסים שלהן, ככה דמיינתי את זה, ככה יצרתי את זה, זה מה שאני דוגלת ומאמינה בו, שכך צריכים להיות יחסים בין אחים. אבל אני יודעת ומגלה שזה לא ככה ברוב הבתים.
לפני שהפכתי לאמא טיפלתי בילדים, את האמת שבכל הבתים שטיפלתי היו מערכות יחסים נפלאות בין האחים, ובמשפחה שבה הייתי הכי הרבה שנים, האחים היו כה שונים זה מזה, ועם זאת חברים כה טובים ותומכים זה בזה, שזו לגמרי הייתה השראה עבורי. אז אנשים אומרים שהן חברות טובות כי יש לי רק בנות, אבל ראיתי את זה גם בבתים עם בנים.

רוב האימהות שלי היא מתוך אינטואיציה, ולכן קשה לי להסביר במילים איך מערכת היחסים שלהן היא כזו, אין לי רשימה שלפיה אני פועלת, ובכל זאת, אני מבינה שלפעמים צריך רשימה כזו, אז ניסיתי לזהות מה הדברים שעוזרים אצלנו ליצירת מערכת היחסים שלהן.

הנה 10 טיפים שעובדים אצלי:

1. להבין מה אני רוצה. מה אני רוצה לראות בבית שלי, איזו מערכת יחסים אני רוצה ליצור בין הילדים שלי. אני מדמיינת את זה, אם רק אכוון ל" אל תצעקו ואל תרביצו זה לזה", זה לא ייתן את התמונה הכוללת של מערכת יחסים טובה ומחברת, זה יהיה רק כיבוי שריפות, ואני רוצה ליצור תמונה שלמה של חברות טובה, של הרמוניה במשפחה. אז אני רואה את מערכת היחסים שאני רוצה ליצור בבית, יכולה גם לכתוב את זה, מה בדיוק אני רוצה שיתקיים אצלי במשפחה.
2. אולי הטיפ הכי חשוב שמתקיים פה – יש לי אפס סובלנות לאלימות. אין אצלי שום אופציה שילדה אחת תפגע בשנייה, לא פיזית, לא מילולית ולא נפשית. גם אותי גידלו ככה (ועד עכשיו אני זוכרת את הפעם ההיא שנתתי לאחי בעיטה, כמה זה היה חריג עבורי), מגנה בתוקף אלימות מכל סוג שהיא. הן חשובות לי מידיי כדי שאאפשר להן לפגוע זו בזו, וזה המסר שאני מעבירה להן. שהן אוצר שצריך לשמור עליו מכל משמר.
   מה זה אומר? שאין אופציה כזו, אין "למה הרבצת לה", זה לא משנה למה, יש מיליון פתרונות אחרים, אם מישהי פוגעת באחרת אני מודיעה לה שאת זה אנחנו לא עושים ומציעה לה פתרונות אחרים או ששואלת אותה אם יש לה פתרון אחר. פתרון יכול להיות מענה לרגש (למשל לבוא לקבל ממני חיבוק מרגיע, לצייר, לצעוק לעצמה) או פתירת דילמה שהיא חשבה לפתור באלימות (למשל אם רצתה משהו וניסתה לחטוף אותו, מציעה לה חלופה). אני מכירה את הגישה של לתת לאחים לריב, לתת להם ללכת מכות, להסתדר, הם לא יהרגו אחד את השני. זו לא הגישה שלי. הן יכולות לריב, אבל צריך לדעת איך, וזה לא כולל פגיעה זו בזו. קודם כל, אם הייתי מאפשרת לפגוע, איפה עובר הגבול? הגבול במשיכת שיער? הגבול הוא כשאחת על הרצפה והשנייה יושבת עליה? צביטה זה מותר? ויריקה? לא! אצלי אין לחפש את הגבול, הגבול הוא שלא פוגעים אחת בשנייה. זה גם שומר על יחסים טובים, כי אין להן ברירה חוץ מלפתור דברים באופן מילולי ורגשי, ולא פיזי (ואם אין עניין או יכולת כרגע לפתור אז הן מתרחקות או שמבקשות את עזרתי) והדבר השני זה שאני מבחינתי קובעת להן גבול מאוד ברור לחיים – הגוף שלכן הוא דבר יקר מפז, ואף אחד! אף אחד! לא יכול לפגוע בו, גם לא אחותכן שבטוחה שהיא צודקת. אם אני אאפשר פגיעה זו בזו מבחינתי אני מוזילה את מי שהן, אני מאפשרת לגוף שלהן להיות חשוף (אני מדברת גם על פגיעה מילולית, לא רק פיזית) לאלימות ונותנת לזה לגיטימציה. אז לא. אפס סובלנות לאלימות, לא משנה אם זה הקטנה שפוגעת בגדולה או הגדולה שפוגעת בקטנה, זו לא אופציה.
3. אני מלמדת אותן לפתור מחלוקות. כשיש מחלוקת ביניהן, בהתחלה אני נותנת להן לנסות לפתור אותה לבד, אם אני רואה שהתסכול עולה, הטונים עולים, וזה לא נפתר, אני מתווכת להן. כשאני מתווכת להן אני משתדלת להראות להן שאין פה נכון ולא נכון, אין פה צודק ולא צודק, כולכן צודקות כי זה מה שאתן מרגישות.
   אני עובדת המון על השיח ביניהן, אם מישהי באה להגיד לי "זו וזו עשתה כך וכך" אני מבקשת ממנה קודם כל שתגיד לה, שתגיד לה מה היא עשתה לה, איך היא מרגישה, מה היא רוצה. זה מעודד אותן לדבר ולפתור, ואם הן לא מצליחות אני עוזרת לפשר ולגשר, משתדלת לא לקחת צד, רק לעודד אותן למצוא את הפתרון מעצמן ולדבר רגשות. כמובן שגם אני מדברת רגשות וזו הדוגמה העיקרית שלהן.
   פעם הילדות ראו אצל אמא שלי בגן (כשהייתה גננת) שטיח שכשיש ילדים שמתקשים לפתור מחלוקת הם עומדים משני צידי השטיח, בכל צד כתוב "מה קרה" וכל ילד מספר מה קרה מנקודת המבט שלו בלי שמפריעים לו לדבר, כשמסיימים מתקדמים צעד קדימה וכתוב "מה אני מרגיש", כל ילד אומר מה הוא מרגיש בהקשר לסיטואציה, מתקדמים עוד צעד ומגיעים למקום שכתוב עליו רעיונות לפתרון, וכל ילד מציע פתרון. הילדות ביקשו גם בבית לעשות את זה והן הכינו מובייל לבבות שכתוב עליו את שלושת השלבים ובכל פעם שלא הצליחו לפתור משהו ניגשו למובייל. השיח הזה, להבין שלכל אחד נקודת מבט שונה, להתבונן פנימה ברגש שלי ולשמוע את הרגש של האחר, פותח את הלב, אחרי שהלב נפתח מצליחים גם לחשוב על פתרון הוגן עבור שני הצדדים. זה כלי אחד לפתירת דילמה. לפעמים אני מציעה שכל אחת תעשה משהו נפרד ורק כשיתאים להן שיחזרו להיות שוב יחד, לפעמים אני מציעה בעצמי פתרון ורואה מה הן חושבות, או מצרפת את האחות השלישית שתציע פתרון. אבל בעיקר אני מעודדת אותן לדבר על הרגשות והצרכים שלהן, לפעמים הצורך הוא רק נראות, להביא את עצמי לידי ביטוי, להרגיש משמעותית. אני עוזרת להן לדייק את הרגשות שלהן אם הן מתקשות להביע אותם, אני עוזרת להן לפתח מודעות לגבי איך שהן מרגישות, איך האחרת מרגישה בסיטואציה, מה הצורך של כל אחת בסיטואציה המורכבת ולחשוב על אסטרטגיה, פתרון, שיתן מענה לכל הצרכים והרגשות שעולים. ככל שעשינו את זה יותר, כך הן כבר יודעות לעשות את זה לבד ונדיר שאני צריכה להתערב.
4. חיבור בין כל אחת מהילדות אליי. ככל שאני בהיקשרות יותר חזקה וטובה לכל אחת מהן, כך הן בחיבור טוב יותר זו לזו. שמתי לב שכשהן לא בטוב, זה כשאני מנותקת מהן, כשאני לא מספיק בחיבור, כשלא הקדשתי להן מספיק מנות של היקשרות איתי. ככל שהילדה יותר בחיבור איתי, כך היא יותר מלאה, היא מרגישה טוב יותר, ופנויה להכיל גם את האחרת ואת הסיטואציות שמגיעות מהחיבור עם האחיות. אז כשהן רבות שוב ושוב, ואני רואה שהן פשוט חסרות סבלנות או יכולת הכלה זו לזו, אני אוספת אותן אליי, חוזרת להוביל, לפעמים זו ילדה אחת שאני מרגישה שזקוקה לחיבור, אני לוקחת אותה לפינת קריאה ואנחנו יושבות בחיבוק לקרוא סיפור או סתם לדבר ולהתחבק. לפעמים זה כל הילדות שאני מרגישה שזקוקות לאיסוף, אז אני מציעה לשחק משחק משותף איתי, או לעשות יצירה יחד, או להשתולל על המיטה, או לקרוא סיפור, העיקר להיות בחיבור, שירגישו שאני שם איתן. אחרי זה הכל מסתדר. ובכלל אני משתדלת לזכור לתת את מנות ההיקשרות האלה על הבוקר וזה הופך את היום להרבה יותר קל וכיף עבור כולנו. זה יכול להיות חיבוק בוקר, עם תשומת לב אישית, עם שיחה קטנה כשאני מרוכזת רק בה, זה יכול להיות בהתכרבלות יחד במיטה, זה יכול להיות במשחק קצר בבוקר, או בפעילות שאני מכינה יום לפני, העיקר שיחוו את החיבור איתי.
5. כולן שוות אך אף אחת לא שווה לשנייה. מה הכוונה? כולן שוות וחשובות באותה מידה, כולן אהובות באותה מידה, אין שום משמעות למי גדולה או קטנה יותר (אני לא יכולה לסבול כשאומרים למישהו לוותר לאחר כי הוא קטן יותר, באותה מידה האחות הגדולה לא תדבר לצעירות כאילו היא אמא שלהן, כולן שוות), אין משמעות למי פגעה, או עשתה, או על מי כעסתי או מי כועסת עליי, אין משמעות למי סידרה אחריה ומי לא הקשיבה לי, כולן אהובות, כולן חשובות, כולן נפלאות בעיניי. אך אף אחת לא שווה בצרכים לאחרת, ולכל אחת צרכים אחרים, ולכן אתייחס לכל אחת אחרת. לא אתן אותו חיבוק לכל אחת כי כולן שוות. אחת צריכה חיבוק, אחת צריכה שאעזור לה בלימודים, אחת צריכה זמן השתוללות, או טיול בחוץ. אחת מקבלת ממני היום שעה ליצירה משותפת, אחת תהיה זקוקה לזה בעוד כמה ימים. אני לא מנסה לייצר שוויון ביחס שלי אליהן. אבל אני מנסה שכולן ירגישו הכי אהובות וחשובות עבורי בכל זמן. גם אם באותו רגע התייחסתי יותר לאחותן וגם אם כעסתי עליהן. הן תמיד אהובות. לכל אחת אני משתדלת לתת את התחושה שהיא מיוחדת במינה ואהובה כל כך בדרכה, שלכל אחת יש מקום מיוחד אצלי בלב, ועל כל אחת אני מרעיפה מחמאות שונות וגורמת לה להרגיש חשובה עבורי.
6. מדרבנת אותן לעזור זו לזו. מאז שהאחות נולדת, אני נותנת תחושה שהיא של כולם, לא רק שלי ושל אבא. הן לוקחות חלק בהריון ובבדיקות, הן שותפות להכנות. מגיל אפס האחות עוזרת לטפל באחותה, אם היא רוצה כמובן. וככל שהן גדלות זה ממשיך, לא רק הגדולה עוזרת לצעירה, גם הצעירה עוזרת לגדולה, אני מעבירה להן מסר שביחד הן כוח הרבה יותר חזק, שביחד הן יכולות הכל, ביחד יש להן גב לתמיד. משפחה זה הכי חשוב, משפחה זה המקום הכי בטוח ותומך בעולם, וכשאנחנו עם המשפחה, עם האחיות, זה נותן לכולן בטחון. כשהן עוזרות זו לזו זה גם משמח את העוזרת וגם את הנעזרת, שתיהן מרגישות אהובות ומשמעותיות וזה מדרבן אותן לעשות זאת גם בהמשך. העזרה היא גם רגשית – אם מישהי נעלבת, עצובה, כועסת, אחותה תיגש לנסות לעזור לה (אם אני ניגשת הרבה פעמים אבקש את עזרת האחות להציע פתרונות, או לעזור לי להבין מה היא מרגישה), וגם פיזית – אם מישהי צריכה משהו שהשנייה יכולה לתת לה, אשאל אם היא יכולה לעזור. הבקשה לעזרה היא אף פעם לא בכפיה, רק בקשה. לרוב הן כבר ייגשו לעזור לבד אם יכולות עוד לפני שאבקש.
7. מעודדת נפרדות, אינדיבידואליות. כיוון שהילדות בחינוך ביתי, הן כל הזמן ביחד, יש להן הרבה חברים משותפים, חוגים משותפים, פעילויות משותפות, והן הרבה שעות יחד בבית. בעקרון זה דבר נפלא, זה עוזר להן להיות חברות ממש טובות ולהסתדר מעולה. אבל, חשוב גם שכל אחת תמצא את האני שלה, את הנפרדות שלה, מי היא בתוך החבורה המהממת הזו, היא לא רק "אחות של". אז אני מעודדת אותן למצוא את תחומי העניין האישיים שלהן, את החוזקות שלהן, את הייחוד שלהן. אני קובעת להן מגיל צעיר גם חוגים בנפרד, אורי בגיל שנתיים וחצי הלכה לחוג התעמלות בלי אחיות שלה כדי לקבל את הנפרדות ולחזק את המקום שלה כשהיא ללא אחיותיה. לירי לעומת זאת, שיש לה לא מעט זמן איתי לבד והאינדיבידואל שלה יותר חזק וברור, מבקשת שאחיות שלה יבואו איתה לחוג כי זה יותר כיף לה ופחות זקוקה לזמן בנפרד (כל אחת והצרכים שלה). זה לא רק חוג בקבוצות נפרדות, אלא חוגים שונים לפי תחומי עניין שונים. אני נותנת לכל אחת לבחור, אך מעודדת שתהיה גם שונות ביניהן.
   פעם ב… אני גם דואגת לפעילות לבד עם אחת הילדות. סדנה, סרט, טיול, משהו משמעותי שאני עושה עם אחת מהן לבד, זה מחזק גם את האינדבדואל שלהן, גם את החיבור איתי, וגם את התחושה שהן שוות אך שונות.
   ככל שלכל אחת יש גם את החברות הנפרדות שלה, את תחומי העניין שלה, את החוזקות שלה, את המקומות שהיא נמצאת שם לבד, בנוסף לזמן ביחד, כך היחסים ביניהן טובים יותר, כי כשכל אחת מרגישה משמעותית ובטוחה יותר עם עצמה, היא מרגישה בטוחה יותר גם בביחד שלהן.
8. בהמשך לטיפ הקודם של הנפרדות. הטיפ ההפוך – לעשות המון פעילויות משפחתיות לבד. יש לנו המון חברים, מפגשים, חוגים. אבל אני גם שומרת בקנאות על זמן משפחתי לבד. אני משתדלת שלפחות יום בשבוע נעשה משהו כיפי לבד, אני והילדות. בין אם זה יום בית שהילדות משחקות יחד, או נסיעה למוזיאון, ביקור סבים וכו'… יום כזה רק שלנו יוצר גיבוש משפחתי, הן יותר מאוחדות, הן מחזקות את החיבור ביניהן. קשה להסביר במילים מה זה עושה, אבל זה מדהים.
9. בחירת תוכניות טלוויזיה. לא מעט פעמים שמתי לב שכשהן צופות בסדרה שלא תואמת את הגישה החינוכית שלי, סדרה שיש בה תוקפנות, שפה לא נאותה וכו'… הן יותר אגרסיביות, פחות קשובות זו לזו, פחות רגועות. כמעט תמיד כשאני חווה אותן אגרסיביות זה מיד אחרי שהתחילו סדרה חדשה ואז אני מודיעה להן שאנחנו מפסיקות את הסדרה הזו ומחפשות משהו נחמד יותר, למרות שזה לא משפיע על כולן, מספיק שזה משפיע על אחת והן לא צופות בזה יותר. לא ייאמן כמה השפעה יש לזה עליהן.
10. מאפשרת עצמאות שלהן בלעדיי. הרבה פעמים הבנות מבקשות ללכת לעשות פיקניק בלעדיי, לבד, הן מכינות לעצמן תיק עם כמה נשנושים, שמיכה, משחק, והולכות שני בתים מאיתנו למרחב שהן יכולות לעשות בו פיקניק. למרות החשש שהן בלעדיי (אנחנו גרים במושב אז זה מתאפשר), אני מאפשרת להן ורואה כמה הביחד שלהן מתחזק מזה, מהביחד שלהן לבד. באותה מידה הן הולכות לחפש הרפתקאות למטה בשכונה, הולכות לבד לטפל בתרנגולות, נכנסות לחדר לעשות מסיבה לבד, בונות בעץ בחצר לבד וכו'… אני רק מאפשרת את זה ואם אני מרגישה שזה יעשה להן טוב והן לא יוזמות אז גם מעודדת את זה. מציעה שילכו יחד לבית העץ לעצב אותו מחדש, מציעה להכין לי הפתעה משותפת וכו'… כשהן יודעות שצריכות להסתדר בלעדיי הן מגייסות כוחות אחרים, הן סבלניות, בוגרות, ופשוט עושות זאת נפלא.

אם יש לכם עוד שאלות, בקשות, רעיונות, שיתופים. מוזמנים להגיב או לכתוב לי במייל.

אני מאוד אוהבת לעשות ספורט. שנים ניסיתי להירשם לחוגים ולא התמדתי, אחרי כמה שיעורים התחילו תירוצים, לא משנה כמה החוגים היו מוצלחים ומהנים, מהר מאוד נוצרו אצלי התנגדויות והפסקתי להגיע.
בהתחלה חשבתי שאולי אני כבר לא אוהבת ספורט, אולי עבר לי ואני עובדת על עצמי.
אבל אז התחלתי להתאמן באופן עצמאי בבית ובחצר והתחלתי לרוץ במושב, ופתאום… כשאני לא מחוייבת לשום חוג אני מתמידה, מזה מתמידה? קמה במיוחד מוקדם עם שעון מעורר, אם לא הספקתי, מוצאת במשך היום זמן לאימון, מחוייבת לעצמי, כי זה חשוב לי.

שמתי לב שדווקא כשאני מתחייבת למשהו חיצוני, לחוג, שיש ממני ציפייה לבוא, הרצון הנגדי שלי עולה ומיד גם התירוצים.
עכשיו, בנוסף לאימונים העצמאיים שלי, אני הולכת לחוג אקרובטיקה אווירית, שם אני משלמת לפי השיעורים שאני מגיעה, כך שאני לא לגמרי מחוייבת, וגם הקבוצה של המבוגרות שהייתה לתקופה קצרה התפרקה, כך שיש לי את כל התירוצים לא להגיע לשיעורים, אבל אני בוחרת בכל שבוע להתמיד ולהגיע, למרות שאני בקבוצה עם ילדות ונערות, למרות שאני לא חייבת, אני רוצה, אני מחוייבת לעצמי.
הבנתי שאני מתמידה, עושה, מתקדמת, נחושה, מחוייבת להתהליך הרבה יותר כשאני לא מרגישה כפיה או חובה ללכת, כי שילמתי מראש או כי מצופה ממני, אלא מתוך המוטיבציה הפנימית שלי, הרצון האישי שלי.
אני יודעת שיש אנשים שזקוקים לחוג, לקבוצה, להדרכה, כדי להתמיד, כנראה שזה עונה להם על צרכים שלי אין צורך בהם.

מה שזה גרם לי להבין בהקשר ללימודים של הילדות שלי, כל פעם שניסיתי להכניס לימודים ללו"ז באופן קבוע, ניסיתי לדחוף אותן לשבת ללמוד, הלימודים הגיעו ממני, הן התעייפו מהר, ויתרו לעצמן, לא רצו, ניסו להתחמק.
ברגע ששיחררתי, נתתי להן להוביל את הלימודים לפי מה שמעניין אותן, הן לא מפסיקות לשבת ללמוד במגוון תחומים, מיוזמתן, מתוך הרצון והסיפוק שלהן בלבד.
כפיה יוצרת רצון נגדי. חופש ובחירה מעודדים מוטיבציה פנימית לעשיה והתמדה.
כמובן שזה אינדוודואלי, ויש דרכים לעודד לכיוון מסוים אם יש צורך, אבל צריך להיות ברגישות מתי זה עושה את העבודה ומתי זה רק מרחיק מהתהליך הטבעי שיכול לקרות מתוך רצון פנימי אמיתי.

מכירים את זה שאתם קמים בבוקר, מארגנים את הילדים בזריזות למסגרות, מפזרים את כולם עם חיבוק גדול ואז מתיישבים רגע באוטו ונושמים עמוק? כי עכשיו אתם רק לעצמכם?
אז בחינוך ביתי אין את השלב הזה. אנחנו ביחד מתחילת היום ועד סופו. כשרגילים לזה לומדים מתי לקחת את הנשימות העמוקות, ובעיקר לומדים לדאוג לצרכים של עצמנו תוך כדי שאנחנו עם הילדים. אבל לפעמים זה מתיש כשעסוקים בלמלא את הצרכים של כולם, בעיקר כשזה על הבוקר. אחת רוצה עזרה בכתיבה, אחת לא מוצאת את המשחק שרוצה, אחת רוצה לאכול משהו, ואני… רוצה רגע קפה וזמן לעצמי לפני שאני מתחילה לשרת אחרים.

לפני כמה חודשים הייתי רצה לקראת הערב, עושה ריצה של חצי שעה ואם התאפשר אחר כך גם אימון קצר, זה היה הפסק זמן שלי מהיום הארוך שאני עם הילדות מרגע ההתעוררות, זמן לעצמי, לנשום עמוק, לתת לתחושות לצוף, לחשוב, לנקות את המחשבות, לבחור בחירות להמשך, לשמוע מוזיקה, פודקאסטים, זמן כזה שלי. הייתי מחכה לו, היה שומר עליי מאוזנת. אבל אז התחיל להחשיך מוקדם, הייתי צריכה להיות פנויה להשכבות יותר מוקדם, גיא חזר מהעבודה יותר מאוחר, וזה לא התאפשר. אז החלטתי לנסות לקום מוקדם ולצאת לרוץ בבוקר, זה היה כל כך כיף שהקדמתי עוד את ההשכמה, כדי להספיק אימון, מדיטציה, כתיבה, לימודים. ופתאום מצאתי שהבוקר מתחיל הרבה יותר רגוע, יש לי פניות אליהן כי מילאתי את המצברים שלי, כי הצרכים הבסיסיים שלי היו מלאים, אז היה לי מקום לענות על צרכים של הילדות שלי.

פעם לא הבנתי הורים שמתעוררים לפני הילדים שלהם. הייתי הולכת לישון מאוחר בשביל לעשות דברים לעצמי בלילה, ומבחינתי כל דקה שאפשר לישון בבוקר, ניצלתי. אבל כשהבנתי את הערך של התעוררות לפני הילדות, אפילו שאני עדיין הולכת לישון מאוחר, הבנתי שהזמן הזה שווה לי יותר משעות שינה.

אז איך נראה הבוקר שלי?
דבר ראשון בבוקר אני מתיישבת לכתוב, מה שעולה. אחר כך אני יוצאת לריצה, עושה אימון לחיזוק שרירי הליבה (יש לי היפרדות שרירים בבטן אז זה חשוב לי לשפר ולשמר), מתיחות, מדיטציה, ואם נשאר זמן גם קוראת מספרי הלימוד שלי (חיבור למודעות על. ארחיב בפוסט אחר).
אם יש לי רק מעט זמן אני מסתפקת בריצה, בריצה אני לא רק עושה ספורט בשביל הבריאות הפיזית, הריצה היא הרבה יותר מזה עבורי, גם לא רק אדרנלין שעושה מצב רוח טוב, הריצה היא כמו מדיטציה עבורי, היא כמו ניקוי אנרגטי, היא כמו טיפול רגשי. הכל ביחד.

מאז שהעברתי את הריצה לבוקר וכך גם את שאר הפעילויות עבור עצמי, כל היום מרגיש אחרת, כיוון שכשאני מלאה ואני פנויה רגשית לבנות שלי, גם הן הרבה יותר מלאות וכך פנויות וקשובות יותר לעצמן, זו לזו, אליי ולאחרים.

בתמונות: כך מתחיל היום שלי