היום עשינו יום בית. לא מתוכנן, פשוט מתוך הקשבה לעצמנו הבנו שהכי מתאים לכולנו יום באיזי, בלי תכניות, בלי לצאת, בלי אנשים נוספים. רק אנחנו בביתנו.
בהתחלה זרמתי עם היום, קצת טלוויזיה, שתיים סרגו, אחת הכינה ארוחה דמיונית וניגנה, אני חיפשתי סרטוני סריגה נוספים עבורן. לאט לאט התחיל לעלות המצפון שאומר לי "זה הכל? ככה את מנצלת יום בית? בטח תיכף הן ימצו את המשחק העצמאי, מה עם איזו פעילות? תזמי איזה משחק, יצירה מיוחדת, לימודים, תעשי משהו מעבר, תעניקי להן" אבל וואלה… התחשק לי רק להימרח עם הזמן, להכין אוכל, להקשיב לילדות, ולא לעשות הרבה. אז השתקתי את המצפון ואמרתי לו שכרגע לא. אני קשובה לעצמי.
מתישהו הצעתי שניסע לקנות עוד חומרים לסריגה ואולי נמצא עוד יצירה מעניינת בחנות, הילדות לא התנגדו אבל גם לא קפצו על ההצעה.
ואז הילדות התחילו לשחק זו עם זו, מעל שלוש שעות רצופות של משחקי דמיון ומשחקי תפקידים משותפים של שלושתן יחד. הן פתרו לבד כל דילמה, כל מחלוקת, כל קושי שעלה, לא הייתי צריכה להגיב להן, רק להתאפק ולסתום ומיד הכל נפתר, תמיד מישהי הצליחה להציע פתרון (לרוב יותר טוב ממה שאני הייתי מציעה).
הן שיחקו בהרמוניה מדהימה, פעם אחת רק הצעתי את עזרתי להביא עוד שמיכה לבתים שבנו, מעבר לזה, רק הייתי נוכחת בסביבה, בלי להתערב.
מיד כשסיימו, מיוזמתן הן אמרו שמסדרים (זו לא דרישה אצלנו), הן שרו שיר שהן המציאו על סידור ותוך כדי סידרו לבד את כל הבית. כמה שעות של משחק משותף ומהנה בזכות זה שלא ארגנתי כלום. הרגעים האלה שהן רגע משתעממות, או מחפשות מה לעשות, אם אנחנו לא מיד מחפשים עבורן פתרונות ולא הופכים לצוות הוואי ובידור, הרבה פעמים רגעי השעמום האלה מניבים רגעים קסומים. רגעים של משחק, דמיון, שיתוף.
יש להן הזדמנות לתרגל אינטראקציה שהן בונות יחד, שהן בוחרות לחבור יחד, והאינטראקציה המיוחדת של אחיות מאפשרת להן גם חיבור רב גילאי, גם יכולת להביע רגשות (גם כאלה שאנחנו מגדירים לפעמים "שליליים" כמו כעס ותסכול) כי זה מרחב בטוח אז מרשות לעצמן להביע את כל קשת הרגשות, לפתור דילמות בהקשבה וסבלנות מתוך היכרות עמוקה והבנה של הצרכים של עצמן ושל האחרת, התגמשות ומציאת אסטרטגיות שכולן יהיו מרוצות.
שלא תבינו לא נכון, זה לא שלא היו מחלוקות, חוסר שביעות רצון, תסכולים, היו, אבל הן פתרו אותם בעצמן. וזה לא שתמיד הן מצליחות לפתור הכל ואין פעמים שזה מגיע לטונים צורמים, או מחלוקת שהן לא מצליחות לפתור לבד, לפעמים אני בהחלט צריכה להתערב, לתווך, אבל המקום הזה, שהן מגיעות אליו מיוזמתן, שנותן הזדמנויות לסיטואציות כאלה שנתקלים בהן גם בחיים בצורות שונות, שהן מנסות לפתור לבד, שהן חוקרות בעצמן מה הן רוצות לעשות ואיך, מאפשר להן ללמוד לא פחות ואפילו יותר מכל סיטואציה שאני מובילה, הן מתרגלות את החיים, ומכל הפעמים שהתערבתי ותיווכתי הן כבר למדו לעשות זאת בעצמן, כי היו להן הרבה הזדמנויות כאלה בעבר והן קיבלו הרבה כלים מהנסיון הזה. לפעמים הזמן החופשי הזה לא הולך למשחק משותף, אלא עצמאי של כל אחת, וגם אז היצירתיות שופעת מהן מתוך המקום הזה שאף אחד לא יזם עבורן, לא הוביל אותן לפעילות מסוימת, וזה חשוב לא פחות בעיניי.
מזל שהייתי "עצלנית" ולא יזמתי כלום. אחרי השעות המופלאות האלה שרק חייכתי לעצמי, המצפון השתתק.
אמא שי ממליצה ומשתפת 