אני אמא שלא נפרדת בקלות, אני והילדות מאוד קשורות זו לזו ותמיד הרגשתי שהן צריכות אותי קרוב. הגישה שלי היא שתמיד אפשר למצוא אסטרטגיה שתענה על הצרכים של כולם, בלי לפגוע בצורך כזה או אחר, אז אם לי יש צורך בזמן זוגי, או בשקט לבד, או בחופש, זה לא צריך לבוא על חשבון הצורך של הבנות בבטחון שהן חשות כשהן איתי ואפשר למצוא דרכים שכולנו נהיה מרוצות. ובאמת מצאנו, מצאתי את הזמן לעצמי, יצאנו לבלות מידיי פעם אני וגיא, יש לנו יום בשבוע לשנינו יחד, יצאתי מידיי פעם עם חברה, יש לי חוגים ותחביבים לבד, ואני מוצאת את הדרך ליהנות עם הילדות. עד שלירי נולדה גם עשינו פעמיים לילה במלון לבד, אבל לא היה יום שהבנות לא ראו אותי כשהן קמו וגם כשהן הלכו לישון, זאת אומרת שלא היה יום שלם בלעדיי, ומאז שלירי נולדה (ארבע וחצי שנים) גם לא נסענו ללילה, היא מאוד מחוברת אלינו.

לפני חודשיים בערך הבנות (אלה בת 8 וחצי, אורי כמעט 7, לירי 4 וחצי) הציעו שלכבוד 10 שנות נישואינו נצא לחופשה, אני וגיא. התחלתי לחשוב על זה ולוודא שהן מבינות את המשמעות, הן הבינו. חשבתי מה יהיה לנו הכי כיף, חופשה בארץ לא משכה אותי, גם לא בעיר בחו"ל, כך שהחלטתי שהכי מדויק לנו לצאת לטרק (אפרט עליו בפוסט אחר. פה אני רוצה לספר על תהליך הפרידה). מה שאומר שאם יוצאים לטרק זה לא יכול להיות חופשה רק של 2-3 לילות, אלא מינימום 4 לילות. היעד נבחר גם לפי העניין אבל גם לפי זמני הטיסה. ידעתי שאני לא רוצה יותר מ4 לילות בלעדיהן, וגם חשוב לי לבלות איתן לפני הטיסה ולהיפרד (לא טיסה בבוקר או כשהן ישנות), וחשוב לי להגיע כשהן ערות ויש לנו מספיק זמן ביחד עד שהולכות לישון. זו הייתה מחשבה ובחירה מעולה. היעד הנבחר היה צפון איטליה.

הזמנתי את הטיסות, מקומות לינה, ואז חטפתי רגליים קרות, רציתי לבטל הכל. לא הבנתי למה אני עושה את זה. לא חסר לי כלום, מה דחוף לי לנסוע כשברור לי שזה יהיה להן קשה, למה להקשות עליהן עבור משהו שאני לא באמת צריכה. אבל הן רצו ואני הרגשתי שזה מדויק כשסגרתי הכל והחלטתי שאני הולכת עם תחושת הדיוק הזו. האמנתי שלא צריך לעשות דברים מתוך חוסר (חוסר בחופש, בזוגיות מיטיבה) אלא מתוך השפע, מתוך היש, מתוך זה שטוב לנו ואנחנו רוצים ליהנות עוד יותר. ידעתי שזה יהיה לנו כיף.

דיברתי על זה הרבה עם הבנות, לרגעים הן התרגשו ושמחו, לרגעים הן פחדו וזעמו על הפרידה, נתתי להן לבטא הכל, הכלתי, תמללתי, שוחחנו על התחושות שעולות. לירי לפעמים יצרה ניתוק ממני, הבנתי שזה כדי שיהיה לה קל יותר כשניפרד והסברתי לה את המנגנון הישרדות הזה שפועל אצלה והסברתי לה שאין צורך להתנתק כדי להיפרד, כי אנחנו תמיד מחוברות, גם כשאנחנו לא ביחד אנחנו מחוברות דרך הלב, היא שאלה אם אנחנו מחוברות כמו עם סבתא רחל (שנפטרה) שגם כשהיא לא איתנו אנחנו מחוברות בלב. זה מאוד עזר לה המשפט הזה ובכל ברכה היא כתבה לי שאנחנו מחוברות תמיד בלב.

הילדות היו אצל סבא וסבתא המקסימים כל הימים האלה שטסנו. ברגע שסגרנו את החופשה הם התחילו לתכנן יחד את הימים בלעדינו. זה יצא 3 ימים מלאים ועוד חצי יום ביום שאנחנו חוזרים. הם תכננו מה יעשו בכל יום (למשל פארק שעשועים שהן מאוד חיכו ללכת אליו, בריכה וכו'), מאוד הקל עליהן לדעת מה יעשו בכל יום.

סבא וסבתא שכנים שלנו, כך שהן מרגישות איתם בטוח, נוח, מאוד אוהבות אותם והבית שלהם גדול, מרווח, מלא במשחקים.

בחודש לפני הטיסה ספרנו את הימים, הערכנו יחד כמה זה 4 לילות, כמה זה 3 ימים מלאים. סיפרנו על זה יחד לחברים, ממש עשינו הכנה רגשית ומנטלית לדבר הזה, כל אחת מהבנות עשתה לעצמה הכנה, דיברה על זה, התרגשה ופחדה.

כמה ימים לפני הן בחרו כל אחת את החדר שבו תישן, את המיטה, המצעים וסידרה את החדר כפי שרוצה.

יום לפני ארזנו ביחד את הבגדים שיקחו לשם, בובות, ספרים. באותו בוקר העברנו את כל מה שבחרו, סידרנו במדפים, שמנו בובות במיטות, דמיינו איך זה יהיה, התרגשנו ביחד. ביליתי איתן כל היום עד שיצאנו לשדה התעופה אחר הצהריים, גם בבית ביצירה ומשחקים וגם בבית של סבא וסבתא. יצרתי חיבור וקרבה, מנות של היקשרות, שהקלו על הפרידה.

דבר נוסף וחשוב שעשיתי מראש ומאוד עזר: קניתי להן מתנה לכל בוקר שקמו שם, ככה שיהיה להן משהו משמח, מפתיע, תעסוקה להמשך היום. הזמנתי מאמאזון יצירה משותפת, משחק, ספרי פופ אפ, כל יום משהו אחר משותף.

חוץ מהמתנות לבוקר, הכנתי לכל ערב ציור לכל אחת, משהו אישי שיחכה להן על הכרית, מעין ד"ש ממני, הן שמו מתחת לכרית וישנו עם משהו מלא באהבה ממני ומגיא. כל יום זה היה ציור בסגנון שונה וציור שונה לכל אחת, לפעמים רק כתבתי את השם, לילה טוב, אנחנו אוהבים אותך, אמא ואבא. ולפעמים כתבתי ממש מכתב ארוך ואישי שריגש אותן מאוד. זה כמובן מלא בערך יותר ממתנה בבוקר, אבל המתנה מאוד ריגשה אותן והן ציפו לזה בבקרים (אמרתי להן מראש שתהיה להן מתנה בבוקר. לא סיפרתי על המכתבים).

חששתי מהפרידה, שהן לא יתנו לנו ללכת. אורי בכתה וחיבקה הרבה, אלה ולירי חיבקו ובחרו להיפרד בחיוך, כל אחת בדרכה. הן העדיפו להיפרד כשהן יוצאות מהבית ולא אנחנו, כך שביקשו לצאת לטיול עם סבתא לפני שאנחנו יוצאים לשדה התעופה עם סבא. אז הן נפרדו כשיצאו לטיול וכשחזרו כבר לא היינו שם.

החוויה עברה נפלא, הילדות היו מדהימות וכמובן שגם סבא וסבתא היו מדהימים, סבלניים ומכילים. היינו איתן בקשר בהקלטות וואטסאפ וקצת שיחות וידאו. זה עבר מהר, התגעגענו כולנו אבל הייתה לנו חוויה טובה מאוד.

אמא שלי אמרה שהכי קשה היה הלילה הראשון, גם לא מאוד קשה, פשוט לקח זמן להירדם והן התרגשו והיו פחות נינוחות, הלילה השני יותר טוב והשלישי והרביעי היה כבר ממש קל ונעים לכולם. היא אמרה שאפילו עדיף שנסענו לארבעה לילות מאשר לשניים כפי שחשבנו בהתחלה, כי זה איפשר להגיע לשלב שזה זורם, נינוח וקל ואז החוויה זכורה כטובה יותר.

חשוב לי לציין שאני שמחה שלא עשינו את זה לפני, ומצד שני שכן עשינו את זה, הייתי קשובה גם לעצמנו וגם לילדות המדהימות שפירגנו לנו לצאת לטיול המדהים הזה (שאפרט עליו בהמשך. אבל היה הרבה מעבר לציפיות). אני חושבת שאין כלל מתי נכון להיפרד ולכמה זמן, מה שחשוב זה להיות בהקשבה ללב, לילדים, להרגיש מתי ואיך זה מדויק כדי שזה יצליח. פחדתי שאחזור לילדות מתגעגעות ושאשלם על זה מחיר, לא האמנתי שזה באמת יתגשם, אבל זה קרה ולכולנו היה מושלם.

אני חושבת שאחת הסיבות שזה היה מוצלח זה שהילדות כבר מספיק גדולות להבין שאנחנו חוזרים, להבין את הזמנים, הן כבר מסוגלות להתמודד עם הרגשות ולווסת את עצמן, הן יודעות לבטא את הרגשות שלהן והן מאוד מאוחדות זו עם זו ומקושרות זו לזו וגם לסבא וסבתא. כל זה יצר את האפשרות לנסוע בשמחה ובבטחון לחופשה ראשונה לבד.

המון זמן לא כתבתי בבלוג. היה לי מה לכתוב, המון רעיונות שהתרוצצו בראש אבל לרגע לא עלה בדעתי לשבת ולכתוב אותם. אני חושבת שהבנתי שעד שלא אכתוב על סבתא שלי, על החיים והמוות, לא אוכל להמשיך הלאה עם הבלוג.

סבתא שלי היא אחת ההשראות הגדולות בחיי, אולי ההשראה הגדולה ביותר. היא נפטרה בינואר האחרון. נכון מדברים תמיד דברים טובים על מי שמת? אז על סבתא וסבא שלי שהם חלק משמעותי בחיי תמיד סיפרתי ודיברתי בגאווה.

סבתא שלי הייתה אישה ממש מיוחדת, מאוד אצילית, חרוצה, היו בה יושרה וכנות והיא מאוד מאוד חכמה ומוכשרת. גם כשהיא וסבא שלי הזדקנו ויצאו לפנסיה הם היו הולכים להרצאות באוניברסיטה, לטייל, טסו לחו"ל, היא תמיד למדה והתפתחה, עשתה יוגה, תמיד הייתי מתגאה כילדה שהיא יותר גמישה ממני, גם יותר חזקה, כשהילדות שלי (הנינות שלה) היו קטנות היא עוד הייתה עושה איתן תרגילי יוגה כשהן זוחלות תחתיה ומתרוצצות סביבה, הייתה לה שמחת חיים והמון צניעות. היא גם התעסקה במחשב, למדה את הטכנולוגיה והשתמשה בה, לא פחדה מהקידמה. היא תמיד פרגנה לי כאמא, אמרה שהיא נהנית לראות אותי וכמה סבלנות  והכלה יש לי, אמרה שאני מזכירה לה את עצמה בתור אמא, ואני המון פעמים בסיטואציות שונות באמהות חושבת מה היא הייתה עושה כאמא ורוצה להיות קצת יותר כמוהה.

בצבא הייתי ישנה אצלם פעמיים בשבוע, זה היה פינוק, סבתא הייתה מבשלת אוכל טעים וסבא וסבתא היו דואגים לי ומפנקים אותי ובערב הייתי משחקת עם סבתא סוליטר. אני זוכרת שאחד הדברים שאהבתי זה לראות את מערכת היחסים שלהם, את השיח המכבד ביניהם, את התקשורת, את האהבה הגדולה. כשסבא היה קורא לסבתא "רוחקי" והיא הייתה עונה לו "כן מותק" ואני הייתי מחייכת וליבי מתמוגג, חולמת שאזדקן ככה גם, ועד הסוף סבא היה לצידה, אוהב אותה כמו שלא ראיתי עוד אהבה מימיי, הייתה ביניהם אהבה גדולה, כנה וחזקה.

כשאלה ואורי היו קטנות הייתי נוסעת אליהם כמעט כל שבוע, הם כבר היו מבוגרים מאוד אבל חזקים ועם המון נתינה. סבתא הייתה מבשלת את האוכל הטעים שלה, הם היו מקריאים להן סיפורים, משחקים, רוקדים, מקשיבים, מספרים, והילדות מאוד מאוד מחוברות אליהם. בהמשך סבתא הרגישה כבר פחות טוב ולא יכולנו לבוא לימים שלמים, סבתא כבר לא בישלה, אבל המשכנו לבוא עד יומה האחרון ועדיין ממשיכות לבוא לבקר את סבא האהוב. ומה שמדהים, שהבנות כל כך אוהבות להיות שם, הן תמיד רוצות לבוא אליהם ,הן מאוד מחוברות אליהם ואוהבות אותם.

אני זוכרת שכשהייתי ילדה אהבתי להגיע אליהם בחופשים, לעשות איתם הליכה ארוכה בפארק הלאומי, סבא נהג כמעט עד שסבתא נפטרה, ככה שהם היו ניידים. סבתא הייתה לוקחת אותנו לסרטים בקולנוע, ולפעמים במקום הליכה מוקדמת בפארק, היינו הולכים מוקדם בבוקר לים. היא הייתה מכינה לנו סנדוויצ'ים בטעם מופלא, שעכשיו אני מכינה לבנותיי ואנחנו קוראות לזה "סנדוויץ' ים", למרות שלא אוכלות את זה רק בים, פשוט כי זה מחזיר אותי לימים ההם, כשאכלתי את זה בתאבון אחרי טבילה מוקדם בבוקר בים, כמה זיכרונות יש לי מסבתא. היא לימדה אותי לתפור, לעשות יוגה, לסרוג, והרבה מהמתכונים שאני מבשלת זה ממנה. סבתא בעיקר לימדה אותי סבלנות, לחיות את החיים בקצב קצת אחר ולהיות נאמנה לעצמי.

כשהייתי ישנה אצלם כילדה אהבתי להיכנס אליה למיטה מוקדם בבוקר והיא הייתה מספרת לי סיפורים, היא הייתה אלופת הסיפורים. אני זוכרת שבאחת הפעמים דיברתי איתה על קניות של בגדים כי תכננתי ללכת לקנות ברחוב לידם והיא אמרה לי "כמה אתם משקיעים היום בבגדים שלכם" ואני שאלתי בתמימות "למה? מה את לבשת כשהיית בגילי?" והיא ענתה בשקט "אני לבשתי סמרטוטים".

סבתא לא הרבתה לדבר על העבר שלה, יותר נכון, היא נמנעה מלדבר על עברה, היא לא רצתה שירחמו עליה, היא לא רצתה שיהיו עליה או על משפחתה דעות קדומות, והעבר היה כואב מידיי כדי להיזכר ולספר. סבתא נולדה למשפחה חרדית בהונגריה, במלחמת העולם השנייה לקחו את כל המשפחה שלה לגטו ומשם ברכבות לאושוויץ. כשהיא עמדה בתור, בסלקציה, עברה אישה במדים ושאלה "בת כמה את?" אמא שלה ענתה במקומה ואמרה שהיא בת 13, האישה לחשה "תגידי שהיא בת 16" ונעלמה. אמא שלה אמרה שהיא בת 16 וזה היה הרגע הראשון שבו היא ניצלה, הקצין סימן לה ללכת ימינה ולאמא שלה שמאלה, באותו רגע סבתא שלי המשיכה את מסעה לבד, רק עם בת דודתה. מאז היו עוד מקרים שהיה נראה שזה הסוף, אבל היא ניצלה שוב ושוב, כנגד כל הסיכויים. לא אפרט את הסיפור, הוא קשה מנשוא ובלתי נתפס. אבל סבתא שרדה, בכוחותיה האחרונים היא שרדה. כשחזרה לביתה, גילתה שמתוך כ60 בני דודים שרדו רק 6, ואף דוד לא נותר. כאשר היא הצעירה מבני הדודים. בני הדודים הבוגרים ממנה במעט שנים טיפלו בה, מימנו אותה כדי שתוכל לסיים את הלימודים ותמכו בה כשעלתה לארץ, לבד.

בצבא סבתא הכירה את סבא, בהתחלה המשפחה שלו לא אהבה את זה שהוא עם בת זוג ניצולת שואה, היו אז המון דעות קדומות עליהם, בין אם זה קשור לגוף שלהם ומה שהם עברו, ובין אם האשמות שהם הלכו כצאן לטבח ובין אם זה שהם בודדים פה בלי משפחה, שזה נחשב לפחות ממישהו שבא ממשפחה שאפשר לדעת מה מצבה. אבל סבא זיהה מה יש לו בידיים והתעקש, וכמובן שגם ההורים שלו בסוף אהבו אותה וקיבלו אותה לחיקם.

סבתא הייתה מורה אהובה לכיתות א-ב, בשלב מסוים היא רצתה להפסיק כי רצתה להיות פנויה יותר לילדים שלה ולעשות דברים שהיא אוהבת. סבא שלי פרגן לה ואמר שאין לו בעיה להיות מפרנס יחיד, אבל שתעשה עם עצמה משהו שישמח אותה ולא רק תהיה כל היום רק סביב הבית והילדים. סבא סיפר לי שכשהתחתן איתה ושמע את מה שעברה, הבטיח לעצמו שהוא יעשה הכל כדי לגרום לה להיות מאושרת, שהוא יספק לה כל מה שהיא צריכה כדי שלא תעבור עוד סבל. והוא עשה זאת נפלא. סבתא סרגה המון, היא הלכה לחוג קרמיקה ובהמשך גם הפכה בעצמה למורה לקרמיקה, עשתה יוגה, בישלה, תפרה, גידלה את הילדים בסבלנות ואהבה, למדה והתפתחה. היא לא בזבזה זמן. ועם זאת, תמיד הכל היה אצלה בנינוחות, תמיד היא ידעה לעשות סדר עדיפויות כדי להספיק הכל, לא לוותר על עצמה ולא על אחרים. סבא אמר שהיא לא אהבה סתם לפטפט עם חברות, זה היה בשבילה בזבוז זמן, רוב האנשים סביבה גם לא ידעו על העבר שלה, היא הסתכלה על הכאן ועכשיו ועל העתיד, היא לא התנהגה כמו קורבן, היא לא נתנה לעבר לעצור בעדה מלחיות. היא ניצלה כל רגע כדי לחיות. ובכל צהרים, בין שתיים לארבע, סבתא הייתה הולכת לנוח והבית היה דומם. תמיד זה מדהים אותי, איך היא ידעה לדאוג לעצמה ולצרכים שלה כדי להיות פנויה יותר גם לאחרים, להיות מיטיבה לעצמה וכך גם למי שסביבה. אני לוקחת ממנה המון.

לפני שסבתא נפטרה לא היה אף אדם קרוב אליי שמת, כך שלא באמת ידעתי איך ארגיש עם המוות. ידענו שהיא הולכת למות, אבל אני התרכזתי בחיים, התרכזתי בזה שהיא איתנו ורציתי להיות איתה כמה שיותר. בשבועות האחרונים הייתה לה דלקת והיא אושפזה, כמובן שלא יכולתי ללכת לבקר אותה בבית החולים עם הילדות, חיכיתי שהיא תחזור הביתה. כשחזרה הבייתה לא רצו שאבוא עם הילדות כי היא שוכבת במיטה ולא נראית במיטבה. זה הכעיס אותי, כי מי יודע אם אי פעם היא תהיה במיטבה, ואנחנו מתגעגעות אליה ואני בטוחה שגם היא אליהן, ידעתי שהנוכחות שלהן תשמח אותה, היא מאוד מאוד אהבה את הילדות, אלה הנינות היחידות שלהם והן היו מחוברות מאוד. תמיד היה חשוב לסבא וסבתא שנראה אותם רק כשהם במצב טוב וחזק, אבל הפעם ביקשתי ללכת לבקר אותם בכל זאת, עם הילדות. הסברתי שהגישה שלי שונה, שאני לא מנסה לחסוך מהילדות את הכאב או הקושי בחיים, אלא מתווכת להן את זה, אני איתן בזה, אני לא מסתירה, אני רוצה שהן יחוו את החיים באופן אותנטי וקרוב למציאות, שהן ילמדו להתמודד עם זה כשאני לצידן, ובכלל להתמודד עם מה שהחיים מזמנים ושאני יודעת שהן מסוגלות לזה ושזה נכון להן. סבא הסכים שהן יבואו. הכנתי את הילדות שסבתא במיטה, לא בסלון כמו שהן רגילות, ושבכלל היא לא מתקשרת כמו שהן רגילות. היא כבר בקושי דיברה וכאב לה מאוד. הבנות רצו לבקר אותה.

ביום ההולדת האחרון של סבתא, יום הולדת 91, סבתא ביקשה שכשהיא תצטרך ללכת מהעולם, שנאפשר לה, היא רוצה למות בבית, עם המשפחה, לא בבית חולים, לא מחוברת למכונות. אז בניגוד לדעת הרופאים שרצו שנמשיך לאשפז אותה כדי להאריך את חייה, אנחנו הקשבנו לבקשתה של סבתא, להיות עד יומה האחרון בבית שהיא כה אהבה, עם המשפחה שהיא כה אהבה, עטופה ומחובקת, בדיוק כמו שמגיע לה.

הגענו אליה, הבנות הכינו לה מתנות, למרות שסבתא כל אותו יום לא תקשרה עם אף אחד, היא התייחסה אליהן, אמרה שהמתנות שלהן יפות וענתה להן על שאלות. הן אמרו לה שהן אוהבות אותה, עמדו  לידה והלכו לסלון. אני הייתי איתה, דיברתי, בכיתי, התרגשתי, הייתה לה אנרגיה קסומה לסבתא. אני כל כך אוהבת אותה ומתגעגעת אליה, היא כל כך חסרה לי.

כשחזרנו הבנות לא דיברו הרבה על הקושי שלהן עם הסיטואציה, הן היו בשוק, אמרו שזה היה להן מוזר, ולירי בעיקר בכתה שהיא לא רוצה שסבתא תמות. נושא המוות דובר פה באופן פתוח, היה לי חשוב גם שהן לא יראו את סבתא רק כשהיא בטוב ופתאום חודש אחרי ישמעו שהיא מתה, הרגשתי שזה לא הדבר הטבעי, שטבעי לראות את הכל, גם את סבתא כשהיא כבר חלשה ושיספיקו להיפרד ממנה.

למחרת בערב הגעתי עם גיא, הייתי לידה קצת, היא שמחה לראות אותנו ואז נרדמה. הלכתי לסלון והיינו בסלון עם עוד דודים (הדודים שחיים בחו"ל באו לארץ וכולנו עטפנו אותה באהבה מאז חזרה מבית החולים ועד הרגע האחרון), פתאום המטפלת שלה באה לדודה שלי ושאלה "מה זה לקום לקום לקום", דודה שלי באה לסבתא שלי, שעד אז בקושי הצליחה להתרומם במיטה כדי לשתות ושאלה אותה "אמא את רוצה לקום?" וסבתא שלי ענתה "כן, זה לא נעים שכולם בסלון ורק אני פה", דודה שלי אמרה שאנחנו יכולים לבוא ושהיא פשוט ישנה, אבל סבתא שלי התעקשה שיעזרו לה להגיע לסלון, היא באה בכיסא גלגלים וזה היה מאוד מרגש, כל כך שמחנו, דיברנו איתה מעט, היא ישבה בנוכחותנו ואז חזרה למיטה.

למחרת החלטתי שאני רוצה שהבנות שוב יבואו לבקר, לא האמנתי שהיא שוב תקום כי זה באמת היה דבר ממש חריג, אבל החלטתי שנבוא בכל זאת לנצל עוד רגע לצידה, וגם היה לדודה שלי יום הולדת אז רציתי לחגוג לה. הגענו עם ברכות ועוגה ולא האמנו למראה עינינו, נכנסנו וסבתא שלי בכיסא גלגלים בסלון, ממש כמו שחלמתי. רק סבא שלי היה בסלון והיא לא ידעה שנגיע. אמרתי לה "סבתא, אני לא מאמינה שאת פה, זה בדיוק מה שרצינו" והיא ענתה לי "נו, כנראה שהרגשתי אתכן". היינו איתה, הבנות הראו לה שוב את המתנות שהכינו לה, התקרבו אליה, אלה חיבקה אותה והיא נשקה לאלה על ראשה. לא האמנתי שזה קורה לי. איזה אושר. אפילו הספקנו לחגוג יחד איתה יום הולדת לדודה שלי, והיא הייתה מאושרת. למחרת היא נפטרה.

אני מאוד מתגעגעת אליה, היא מאוד חסרה לי. אני עדיין לא יודעת איך אני עם המוות, כי היא עדיין חיה בתוכי, אולי ככה זה תמיד עם מוות? הם ממשיכים לחיות בתוכנו, מרגישים אותם נוכחים, שומעים את הקולות, מריחים את הריחות, מדמיינים את המחשבות, וכמהים לעוד רגע אחד איתם? הבנות גם מאוד מתגעגעות, אנחנו ממשיכות לבקר את סבא ומאוד נהנות לבקר אותו, אבל תמיד היא חסרה לנו. מאוד מעניין לראות איך כל ילדה מתמודדת עם זה אחרת. לאורי קשה לדבר עליה, קשה שמזכירים אותה והיא מבקשת להפסיק כי זה מציף אותה ומעציב אותה. לעומת זאת, אלה ולירי אוהבות לדבר עליה, להיזכר בה, להחיות אותה לרגע בסיפורים, להסתכל בתמונות ואפילו ביקשו ללכת לקבר והלכנו לקבר וזו הייתה חוויה טובה. אורי וויתרה על החוויה הזו, זה קשה לה.

ניסיתי לתמצת על סבתא המופלאה, אבל היא כל כך משמעותית בחיי, היא דמות כל כך מיוחדת שאני לא בטוחה שהצלחתי להעביר חצי ממה שאני חושבת עליה ומרגישה כלפיה, אבל ידעתי שהיא חייבת להופיע פה בבלוג כי היא השראה גדולה לחיים שלי וגם לבלוג הזה, את האמת שרגע לפני שנפטרה סיפרתי לה עליו. אולי עכשיו זה יפתח ואחזור לכתוב פה. בינתיים מצרפת קצת תמונות של סבתא רחל האחת והיחידה.

הבנות שלי מדברות ביניהן ואיתי הרבה על מערכות יחסים בין אחים. זה נושא שמעסיק אותן באופן יומיומי, בעיקר כשנתקלות בפגיעות. הן מנסות להבין למה אחים רבים, איך יש אחים שפוגעים אחד בשני, למה יש אחים שאומרים שהם לא אוהבים זה את זה. הן נורא רוצות שאחים יסתדרו, זה נראה להן כמו הדבר הכי טבעי והגיוני שיקרה, שאחים יהוו תמיכה, ביטחון, חיזוק, תעסוקה, אהבה, חיבור, ולא להיפך.

כבר שנים שהן מדברות על הנושא הזה ורוצות לפתור אותו. אז אומנם הן עוד לא מצאו פתרון ברור, אבל אורי בת ה6 וחצי ביקשה שאצלם סרטון שבו היא מציפה את הנושא הזה מול קוראי הבלוג.

אז הנה הסרטון:

לפני שבועיים חזרנו מקופנגן, בפעם השלישית. אני רוצה לשתף אתכם על התחושות שלי לגבי קופנגן, איך הכל התחיל, וכמובן… המלצות.

לפני 6 שנים טסנו לשוויץ לבקר דודים ולטייל, עם תינוקת בת 9 חודשים ופעוטה בת שנתיים וחצי. זה לא היה פשוט וגם לא ממש חופשה, מצאנו את עצמנו בעיקר מנסים להנדס את הזמן, להבין איך להספיק לטייל ולעשות משהו בין האכלות, הרדמות, התארגנויות, רגישויות, בכי, עייפות, רצון ליחס וכו'… היה יפה ואפילו מהנה, אבל חופשה זה לא, שלא לדבר על הטיסות שלוו בצרחות וחוסר שקט. ולמרות האהבה שלנו לטיולים בחו"ל, הודענו זה לזו שזו פעם אחרונה עד שהילדים גדלים.

שנה אחר כך הודעתי לגיא שטסים לתאילנד, "טסים?? אבל אמרנו שלא טסים. הן עוד קטנות וזה קשה ומעייף", "הפעם טיסה קצת אחרת" עניתי לו "סמוך עליי, הבנתי את הקונספט".

אז מה הבנתי? שכמה שאנחנו אוהבים לטייל, עם ילדות קטנות מתאים לנו מינימום ענייני לוגיסטיקה, תנועה ומעברים. כמה שיותר שהות במקום אחד שמספק הכל, בלי אטרקציות, טיולים, נסיעות, אריזות, מציאת אוכל מתאים וכו'… מה מתאים לנו? תאילנד. וככה שנה אחרי הטיסה לשוויץ מצאנו את עצמנו בטיסה לתאילנד עם פעוטה בת כמעט שנתיים (ניצלנו את זה שעוד לא משלמים עליה כרטיס טיסה) וילדה בת שלוש וחצי. היעד היה בעיקר קופנגן וקצת קוסמוי.

חששנו מהטיסה הארוכה, עם פעוטה עליי כל משך הטיסה, ואז עוד המתנה בשדה התעופה, טיסת המשך לקוסמוי ושיט במעבורת לקופנגן עם ילדה שסובלת מהקאות בנסיעות, והמון תיקים ומזוודות עם שתי קטנטנות. אבל את האמת שכל החששות התפוגגו ברגע שהגענו. הילדות היו מדהימות בטיסה (הכנה טובה והרבה שיחות איתן לקראת הטיסה), ישנו כמעט כל משך הטיסה ובסוף הטיסה קיבלנו הרבה מחמאות מהשכנים למטוס שנבהלו בהתחלה כשהתיישבו ליידם זוג עם קטנטנות, ובסוף התבדו לשמחתם.
גם במעברים בין הטיסות ולמעבורת היה מאוד נוח, התאילנדים מאוד אדיבים, שירותיים ואוהבים ילדים, הם עזרו לנו והכל הלך ממש חלק ובקלות.

מרגע שהגענו התאהבתי בקופנגן. החיבור בין הפשטות, הנוף המדהים והטבעי של הים האינסופי בצבעי טורקיז עם החול הרך וההרים המכוסים בג'ונגלים טרופיים, המים הצלולים והפחות מלוחים ושורפים מבארץ, החול הרך ואבקתי שלא מפריע על הגוף, האנשים המקסימים, יחד עם הנוחות, הקלות, הפינוק, הקוקוסים הטעימים, המחירים הזולים (ביחס לארץ), האוכל הטעים והמגוון, השייקים, המסאז'ים המדהימים. שילוב מושלם למנוחה וזמן משפחה מחבר.

אוסיף ואומר שהחופשה שלנו בקופנגן שונה משל הרבה אנשים, הרוב משלבים את החופים והמלונות עם טיולים ואטרקציות באי. החופשה שלנו לא כוללת בכלל טיולים ואטרקציות. כיוון שהשגרה שלנו בארץ היא כל כך לא שגרתית, היא מלאה בעשייה, נסיעות, בילויים, אטרקציות, טיולים, וכל בוקר מתחיל בלבשל ולארוז אוכל וציוד ליום שלם ובכל יום הילדות מצפות לחוויה חדשה, לתאילנד אני טסה כדי לקבל את ההיפך, לקבל את הפשטות הזו של לקום בבוקר בלי המירוץ, בלי להספיק כלום, בלי לעבוד, בלי לשאול מה עושים היום ומה מחר. בכל יום מה שעושים זה: ים, בריכה, טיולים על החוף, משחקים בחול, מסאז'ים, קריאת ספרים, אוכל, שייקים. הדבר היחיד שמגוון זה הסדר, פעם מתחילים בים ופעם בבריכה.

אני מרגישה שהזמן הזה עושה לבנות ממש טוב, מוריד את סף הגירוי, בלי להתרגש מאטרקציה חדשה, הן מתרגשות ממציאת צדף יפה, מהיכרות עם ילד חדש, והן פשוט רגועות, עם לב פתוח ונהנות מהביחד המשפחתי. שעות של משחקי אחיות בים ובבריכה, בניית ארמונות בחול. בלי מסכים.

אז אם אחזור רגע להתחלה, התאהבתי בקופנגן, יש לה קסם מיוחד. בפעם הראשונה שטסנו לשם ניסינו לשלב בסוף הטיול גם את קוסמוי כי כולם אמרו לי שחובה לעצור שם אם כבר הגענו. שילמתי מראש על מלון שקראתי עליו המון המלצות, הגענו, ומיד הודעתי לגיא שאני לא רוצה להישאר שם, זה לא היה דומה בשום צורה לקופנגן (אסייג ואומר שאולי יש מלונות וחופים אחרים שהיינו יותר אוהבים, אבל מה שראיתי והרגשתי שם מאוד לא התחבר למה שחוויתי בקופנגן), ידעתי שאין סיכוי שאסיים ככה את החופשה שלי בתאילנד, ארזנו שני תיקים קטנים וחזרנו לסיים את החופשה בקופנגן. מושלם.

כשחזרנו לארץ לבי נשאר שם ורק חשבתי איך אני חוזרת לגור שם, לחיות שם, לתקופה ממושכת. עם הזמן הבנתי שאני עדיין מעדיפה לחיות בישראל, אבל היה ברור לי ללא ספק שאחזור לשם לחופשה. זה מרגיש כמו עוד בית עבורי. מאז היינו עוד פעמיים בקופנגן, סך הכל 3 פעמים עם הילדות בקופנגן ובכל פעם אני מאוהבת ומרגישה שם רוגע ובית שקשה להסביר במילים.

ואני הרי פה בעיקר בשביל להמליץ, לא רק לספר על אהבתי לאי הקסום.
אז אחרי 3 חופשות באי הקטן והמיוחד הזה אני רוצה להמליץ על בתי המלון האהובים עלינו, ולפני כן לספר מה חשוב לי בבתי מלון, כי אני מניחה שלכל אחד העדפות אחרות ולא מצאתי כמעט בתי מלון שעונים על הבקשות לי.
אני אוהבת מלונות שמצד אחד נותנים תחושה פסטורלית, טבעית, בסגנון בונגלוסים על החוף, כמה שיותר סמוך לחוף והמים, שהעיצוב יהיה מחומרים טבעיים, שהמלון יהיה פשוט, עדיף בלי כסאות נוח ושמשיות על החוף, שיהיה חוף מהמם, עם מים צלולים וחול רך ובהיר, פשטות טבעית כזו, יחד עם פסיליטיז מפנקים כמו מיזוג אוויר בחדרים, מסעדה מעולה עם אוכל מקומי ומערבי, שאפשר להזמין אוכל ושייקים לחוף ולחדר, ספא מעולה במלון עצמו, מיטות נוחות והכי חשוב שיהיה מאוד נקי. אני לא אוהבת מלונות ענקיים שהחדרים רחוקים מהחוף ושיש כמויות של אוכל בבופה ארוחת הבוקר, אני אוהבת פשטות ואיכות.

מאוד קשה למצוא בקופנגן חדרים משפחתיים שמתאימים למשפחה עם 3 ילדים קטנים (גם עם 2 זה לא פשוט), אבל כיוון שלנו לא משנה אם החדר מרווח ויש לנו סדר עדיפויות אחר, אז לרוב נעדיף חדר על החוף ושיוסיפו לנו מיטות או מזרונים ושלירי תישן איתנו במיטה אם היא מספיק גדולה, העיקר ששאר התנאים שכתבתי למעלה יתקיימו. אם יש ילדים גדולים אפשר פשוט להתפצל לשני חדרים וזה מקל על מציאת המלון.
אז להלן המלונות שעונים הכי טוב על הקריטריונים שלנו:

Sarikantang בהאדרין:
אזור ההאדרין ידוע בגלל שהוא הומה, מלא בצעירים ומסיבות הפול מון מתקיימות בו. ההדארין נמצא בקצה הדרומי של האי, ב"שפיץ", כך שיש לו שני צדדים, צד מזרחי וצד מערבי, המלון שאני מדברת עליו, סאריקנטנג, אומנם נמצא במרחק הליכה מכל הצד המערבי ההומה, שזה נחמד למי שרוצה גם מידיי פעם ללכת לבלות, אך המלון נמצא בLeela Beach שהוא חוף רגוע ומהמם בצד המזרחי וניתן לראות ממנו שקיעות מרהיבות. במלון יש מגוון רחב של חדרים מסוגים שונים. למלון הזה חזרנו בכל ביקור שלנו ולא סתם, זה מלון מדהים. בפעמיים הקודמות לקחנו סוויטה על החוף, יורדים מהמרפסת לחוף ממש קרוב למים, זה גם סמוך למסעדה שזה היה נהדר כשהיו קטנות, שמנו להן אינטרקום כשישנו ואכלנו ארוחת ערב זוגית במסעדה. הפעם לקחנו את הוילה, שהיא גם מול החוף אך טיפה יותר רחוקה, לצד הבריכה והיא קצת יותר מרווחת מהסוויטות. בסוויטה הוסיפו לנו שני מזרונים ולירי ישנה איתנו במיטה, היה נפלא. בוילה הוסיפו לנו שתי מיטות וגם לירי ישנה איתנו וגם שם היה נהדר. החדרים נקיים, מעוצבים בסגנון מערבי בשילוב מקומי, מיטות נוחות, וסך הכל חדרים מאוד נעימים. במלון יש שתי בריכות נהדרות (לצד אחת הבריכות יש חדרים), חדר כושר קטן ונחמד, חוף מהמם (ים עם דיי הרבה אצות, אבל זה חלק מהיופי שלו), צל עצים על החוף שזה מאוד מיוחד ונעים, מסעדה מעולה עם עובדים מקסימים ושירותיים, ארוחת בוקר נחמדה. ספא מעולה. אחד הדברים האהובים עליי בחוף הזה זה הטיולים שניתן לעשות עליו משני צידי החוף. בצד אחד של החוף יש מזח צף שניתן ללכת עליו, לראות ממנו אלמוגים, קיפודי ים, דגים, להאכיל את הדגים ולראות ממנו שקיעות. בצד השני של החוף יש גשר צמוד לסלעים מעל הים שניתן ללכת עליו וגם משם לראות שקיעות מרהיבות. המלון מתאים גם למשפחות אך הוא לא רק למשפחות (כמו המלון הבא שאכתוב עליו), יש בו מגוון רחב של רווקים, זוגות, משפחות, צעירים, מבוגרים, הכל מהכל.

Longtail בטונג נאי פאן יאי:
עוד מלון מוצלח מאוד שחזרנו אליו. בפעם הראשונה בקופנגן היינו במלון אחר בחוף היפיפה הזה, בפעם השנייה קיבלנו המלצות על הלונגטייל ומאוד נהננו בו כך שבפעם השלישית חזרנו אליו.
החוף הוא חוף שטוח, עם ים יחסית רדוד, רצועת חוף ארוכה ומהממת, זה אזור רגוע ומאוד מתאים למשפחות (גם לזוגות שפחות מחפשים רעש ואטרקציות). הלונגטייל ידוע כמלון למשפחות. הוא נמצא בקצה החוף. המלון מלא בצמחייה טרופית יפה והוא בין המלונות היחידים עם חדרים שמתאימים מראש למשפחות. החדרים מאוד פשוטים מבחינת העיצוב, עיצוב מקומי. יש בו כמה אופציות של חדרים, כולל חדרים ל5 אנשים. אנחנו בחרנו חדר ל4 אנשים וביקשנו שיוסיפו לנו מזרון. הסיבה שבחרנו בחדר הזה (שגם היינו בו פעם שעברה) זה הקרבה לחוף, הוא החדר השני מהחוף (את החדר הראשון על החוף לא רצינו כי הוא עלול להיות רועש מידיי כשהחוף מלא בילדים משחקים) וגם זה חדר ששופץ בתקופת הקורונה. החדר בנוי משני חדרי שינה, חדר אחד עם מיטה זוגית גדולה ונוחה ועוד חדר שינה עם שתי מיטות יחיד מרווחת, מרפסת קדמית עם ערסל, שולחן, ספסל, מתלה לבגדים, ומרפסת אחורית עם ערסל. מול החדר נמצאת המסעדה שיש בה מגוון רחב של אוכל במחירים זולים, אוכל מקומי ואוכל מערבי ומגוון מנות לילדים, הרבה אנשים באים במיוחד למסעדה. ארוחת הבוקר היא לא בופה אלא מנה לבחירה שמגישים. שייקים מעולים וקוקוסים טריים, צוות מלון מאוד ידידותי. על החוף יש גשר חבלים והרבה נדנדות, למלון יש קייק שאפשר לקחת באופן עצמאי. הספא אומנם מעוצב פשוט אך הוא מעולה, הטיפול הכי טוב שהתנסיתי בו בקופנגן. בריכה דיי קטנה אבל נעימה. החיסרון זה שבים מול המלון עוגנות סירות קטנות, זה לא מאוד מפריע, אבל אם רוצים מרחב עם ים פתוח צריך ללכת כמה מטרים סמוך למלון. המלון זול מאוד ביחס לתמורה ולאזור. אין בו הרבה ישראלים, בעיקר אירופאים, כמעט ורק משפחות עם ילדים. מעל המלון יש מסעדה עם נוף מדהים, 10 דקות הליכה, בעלייה קצת קשוחה, אך שווה את המאמץ. מהקצה השני של החוף ניתן לראות זריחות מדהימות. ממליצה לבקר גם במסעדה האיטלקית שארשום את שמה בהמשך הפוסט, מרחק הליכה מהמלון.

Buri Rasa בטונג נאי פאן נוי:
המלון נמצא בחוף סמוך לחוף של הלונגטייל (בנסיעה), אך הם נראים ומרגישים שונה. בחופשה הזו פעם ראשונה שהתארחנו במלון הזה, אך בטוח נחזור אליו. המלון הזה מזכיר בסגנון את הסריקנטנג שציינתי ראשון. מלון שמעוצב מאוד יפה, שילוב של עיצוב מקומי ומערבי, מגוון רחב של חדרים. אנחנו לקחנו חדר על החוף עם מרפסת גדולה (החדר הפינתי בקצה, הוא גדול ביחס לשאר, יש בו תחושה של פרטיות וממש על החוף). בחדר יש מיטה זוגית גדולה וספה שמשמשת מיטה כשיש ילדים, הוסיפו לנו עוד מזרון ולירי ישנה איתנו במיטה. היה מאוד נעים ומרווח, החדר והנוף מתוכו מדהימים. המלון מאוד נקי ונעים. האוכל במסעדה מעולה, קצת יותר יקר משאר המלונות. יש הרבה מגוון למנות ילדים וגם מבוגרים. הבריכה נעימה, והחוף יפיפה, מה שכן הם שמים מיטות נוח ושמשיות על החוף, זה לא מאוד הפריע לתחושה שלי, ניתן לקחת קייק של המלון לשוט איתו בים. מהמלון אפשר לראות זריחות מרהיבות. יש חדר כושר קטן וחביב. הספא נחמד בלבד, פחות טוב משאר המלונות אבל יש אופציות ברחוב הסמוך. העובדים מאוד נחמדים וכל השירות ברמה מאוד גבוה. ארוחת הבוקר מעולה, מגוון של אוכל, המון פירות טעימים, הכל טרי וטעים. מה שמאוד אהבתי במלון זה שמחוץ למלון יש רחוב שנעים ללכת בו עם מסעדות, ברים, חנויות ומסאז'ים. המלון מאפשר להזמין סירה מהירה ישר משדה התעופה (אוספים אותנו במונית מהשדה ישר למזח פרטי שלהם ומשם בסירה מהירה עד לחוף המלון, זה מקצר ונוח מאוד כי המעבורת מגיעה לצד השני של האי והם דואגים לכל הציוד שמגיע משדה התעופה ישר לחדר המלון). מה שכן, המלון מלא בישראלים, בעיקר במשפחות מכל טווח הגילאים. לנו זה היה מעולה כי היו איתנו משפחות מדהימות וזה הוסיף עניין והנאה לכולנו. חסרון אחד: לא תמיד יש להם קוקוסים טריים, מאוד מוזר ובשאר המלונות תמיד היה בשפע, אומנם זה נשמע קטנוני אבל אנחנו מאוד אוהבים ולכן זה חשוב לנו. ממליצה בחום על המלון.

שלושת המלונות שהמלצתי מעולים, כל אחד שונה מהשני באווירה, בחוף, בסגנון, ביתרונות, בנוף, באזור. לכן שווה לשלב ביניהם. לשלושתם יש ערבי ברביקיו חגיגיים, לפעמים עושים גם מופעי אש, הופעות, מסיבות.

בצד המזרחי של האי יש חופים מדהימים, שקיעות יפות וגם אזורים מדליקים לבקר בהם ומרכזי יוגה, אך לא מצאתי שם מלון מספיק מוצלח בעיניי שאני יכולה להמליץ עליו כאן. היינו שם בכמה מלונות נחמדים בפעמים הקודמות, אבל לא ברמה מספיק גבוהה ולכן גם לא חזרנו אליהם. למרות שהחופים שם שווים ביקור, אז אם אתם מוכנים להתפשר מעט על ניקיון או איכות, שווה לישון גם כמה לילות בצד המזרחי, למשל בחוף האד יאו, שהוא חוף מהמם עם שקיעות מטורפות ואחלה אזור להסתובב בו.

מסעדת The Living Room Italian Restaurant:
מוסיפה פה המלצה על מסעדה איטלקית ששווה ביקור אם נמצאים בטונג נאי פאן (שני המלונות האחרונים שהזכרתי), המסעדה נמצאת במרחק הליכה מהלונגטייל ובמרחק נסיעה קצרה מהבורי. בעל המסעדה איטלקי שלא מתפשר על איכות, האוכל מאוד טעים והשירות אדיב ונדיב. חוויה וטעם משובח.

אז כמה טיפים לטיסה:
בפעם הראשונה והשנייה לקחנו איתנו עגלת טיולון פשוטה ומנשא ילקוט (יאמו, המנשא האהוב עליי, מגיל 7 חודשים ועד עכשיו בגיל 4 כשמתעייפת בטיולים עוד נושאת אותה עליו). בפעם השלישית לקחנו רק מנשא ילקוט. מאוד עוזר כשיש הרבה הליכה ואפשר פשוט להעמיס את הקטנטונת על הגב ולתת לה מנוחה וגם לנתק אותה קצת מהרעש והסביבה העמוסה.
לטיסות עצמן אם יש קטנטנים ממליצה להביא מזוודת טרולי, שמים את המזוודה איפה שהרגליים, מניחים מעל כמה שמיכות מהמטוס, ונוצרת אחלה מיטה לקטנטנים (טיפ שקיבלתי מדיילת חמודה).
אפילו שלרגעים חששתי מזה שהילדות ירצו משחקים כי אנחנו לא נוסעים לאטרקציות, בתכלס אין צורך בהרבה דברים, כי באמת שחול, צדפים, ים ובריכה יכול לספק ילדים ימים שלמים. עם זאת, יכולים להיות ימים שלמים גשומים ולכן כדאי להביא קצת יצירה ומשחקים שלא תופסים הרבה מקום. בעיקר משחקי קלפים ומשחקים שמתאימים לנסיעות. מחברת עם צבעים ומדבקות וכו'…
אני מביאה לטיסות Mp3 עם אוזניות לכל ילדה, על הmp אני שמה מראש שירים שהן אוהבות, סיפורים ופודקאסטים. לא לוקחים איתנו מסכים וזה לא חסר. הmp מספק אותן לגמרי.
לא צריך להביא הרבה בגדים. אחד היתרונות במקום החלומי הזה, שמאוד נוח ונעים לשלוח את הבגדים לכביסה. המחירים זולים והכביסה חוזרת נקייה, ריחנית ומקופלת (מתוך המלונות שציינתי, בבורי הכביסה יותר יקרה וניתן ללכת לרחוב הסמוך ולשים שם את הכביסה).

טיפ אחרון לעצמכם: חופשה משפחתית היא לא רק למשפחה, היא גם לעצמנו. לי חשוב למצוא גם את הזמן לעצמי, כי כשהמצברים שלי מלאים, כשיש בי אהבה עצמית ומענה לצרכים, יש לי מקום ואהבה גם לאחרים. אני מצאתי הרבה זמן לעצמי, כל בוקר הייתי קמה 3 שעות לפני המשפחה, לפעמים הייתי מתחילה את הבוקר בצפייה בזריחה ואז עושה ריצה, אימון, קריאה, שמיעה, רחצה לבד בים (וואוו כשהים שקט בבוקר זה מופלא), לפעמים הייתי קמה אחרי הזריחה ומתחילה מיד בריצה, או בבהייה מול הים או בקריאה ולימודים. ככה התחלתי את היום מלאה באנרגיות ואהבה. כמובן שבצהריים גם פסק זמן למסאז' לא הזיק 😉

ילא תהנו….

ואם יש שאלות או התייעצויות… מוזמנים לכתוב לי.

כבר תקופה שלא כתבתי. לא מצאתי את הזמן לזה והחלטתי להניח לבלוג, או לכתיבה האישית שלי בכלל. פשוט עשיתי סדר עדיפויות שונה.
את האמת שזו הייתה תקופה עמוסה אך אחת המדהימות עבורי.
במקביל להיותי אמא בחינוך ביתי ועוד שלל תחביבים, אני גם בחרתי להתנדב לועדת תרבות במושב שלי.
מאז ומתמיד אהבתי לארגן חגים וטקסים במושב וכשהילדות היו קטנטנות חיכיתי שיגדלו כדי שאוכל לחזור לעשייה הזו, שבאה כל כך מהבטן, מהרצון לתת ולעשות למען הקהילה במושב.
בפורים, אנחנו, ועדת תרבות, מובילות את החג, זה דורש המון עבודה, עבודה מבורכת, והיה לי חג מדהים לארגן, וכדי להיות פנויה לזה נדרש ממני לעדכן סדר עדיפויות. אז לא וויתרתי על הספורט שלי וכמובן שלא על זמן עם הילדות (טוב אולי הייתי קצת פחות פנויה אליהן מהרגיל. אבל מבחינתי זו דוגמה אישית טובה וגם חלק מלמידה, שלפעמים יש לי גם תחומי עניין אחרים ואפשר להנות יחד גם ככה), גם לא וויתרתי על זמן עם גיא. בעיקר הנחתי בצד את הבלוג, זה סדר העדיפויות שבחרתי, לא ברור לי איך בסוף הספקתי כל כך הרבה בתוך אותן כמות שעות שיש בכל יממה. כנראה שככה זה כשפועלים מהלב וממקום מדויק.
בכל רגע בחיים צריך לעשות סדר עדיפויות, גם ביומיום. אני למשל מעדיפה לקום מוקדם לרוץ ולעשות דברים לפני שהילדות מתעוררות, וגם חשוב לי זמן לבד עם גיא בערב, אז השינה נדחקת לתחתית סדר העדיפויות שלי ולשמחתי אני לא צורכת הרבה שעות שינה.
אז חוזרת לפורים…
וואוו! היו לי שותפות מדהימות, צוות מדהים וקהילה משובחת ביותר להעניק לה. היה כיף לארגן, לפחות כמו שהיה כיף באירועים שארגנו.
כמה ימים אחרי פורים היה יום הולדת ללירי, ומי שמכיר את ימי ההולדת אצלי (אספר על כך בפוסט נפרד, איך חוגגים אצלנו), יודע שזה גם דורש היערכות. אז מפרוייקט לפרוייקט (אני פרוייקטורית, ככה אני עובדת הכי טוב), הפרוייקט הבא שלי מיד אחרי שנסיים את החגיגות של לירי כי מחר אני מארחת את המשפחה, זה לארוז את הדברים ולטוס לתאילנד. עוד 2 ימים אנחנו טסים.
בינתיים, הנה תמונה מדליקה שחברה מהמושב צילמה אותי, בזמן התהלוכה השמחה.
כשאני עושה דברים מהלב, מתוך השמחה והנתינה, זה פשוט ממלא אותי ומאפשר לי לתת עוד ועוד בלי להתרוקן. כל כך כיף להיות בעשייה מבורכת, שעושה לי שמח וגם לאחרים.

היום עשינו יום בית. לא מתוכנן, פשוט מתוך הקשבה לעצמנו הבנו שהכי מתאים לכולנו יום באיזי, בלי תכניות, בלי לצאת, בלי אנשים נוספים. רק אנחנו בביתנו.

בהתחלה זרמתי עם היום, קצת טלוויזיה, שתיים סרגו, אחת הכינה ארוחה דמיונית וניגנה, אני חיפשתי סרטוני סריגה נוספים עבורן. לאט לאט התחיל לעלות המצפון שאומר לי "זה הכל? ככה את מנצלת יום בית? בטח תיכף הן ימצו את המשחק העצמאי, מה עם איזו פעילות? תזמי איזה משחק, יצירה מיוחדת, לימודים, תעשי משהו מעבר, תעניקי להן" אבל וואלה… התחשק לי רק להימרח עם הזמן, להכין אוכל, להקשיב לילדות, ולא לעשות הרבה. אז השתקתי את המצפון ואמרתי לו שכרגע לא. אני קשובה לעצמי.

מתישהו הצעתי שניסע לקנות עוד חומרים לסריגה ואולי נמצא עוד יצירה מעניינת בחנות, הילדות לא התנגדו אבל גם לא קפצו על ההצעה.

ואז הילדות התחילו לשחק זו עם זו, מעל שלוש שעות רצופות של משחקי דמיון ומשחקי תפקידים משותפים של שלושתן יחד. הן פתרו לבד כל דילמה, כל מחלוקת, כל קושי שעלה, לא הייתי צריכה להגיב להן, רק להתאפק ולסתום ומיד הכל נפתר, תמיד מישהי הצליחה להציע פתרון (לרוב יותר טוב ממה שאני הייתי מציעה).
הן שיחקו בהרמוניה מדהימה, פעם אחת רק הצעתי את עזרתי להביא עוד שמיכה לבתים שבנו, מעבר לזה, רק הייתי נוכחת בסביבה, בלי להתערב.
מיד כשסיימו, מיוזמתן הן אמרו שמסדרים (זו לא דרישה אצלנו), הן שרו שיר שהן המציאו על סידור ותוך כדי סידרו לבד את כל הבית. כמה שעות של משחק משותף ומהנה בזכות זה שלא ארגנתי כלום. הרגעים האלה שהן רגע משתעממות, או מחפשות מה לעשות, אם אנחנו לא מיד מחפשים עבורן פתרונות ולא הופכים לצוות הוואי ובידור, הרבה פעמים רגעי השעמום האלה מניבים רגעים קסומים. רגעים של משחק, דמיון, שיתוף.
יש להן הזדמנות לתרגל אינטראקציה שהן בונות יחד, שהן בוחרות לחבור יחד, והאינטראקציה המיוחדת של אחיות מאפשרת להן גם חיבור רב גילאי, גם יכולת להביע רגשות (גם כאלה שאנחנו מגדירים לפעמים "שליליים" כמו כעס ותסכול) כי זה מרחב בטוח אז מרשות לעצמן להביע את כל קשת הרגשות, לפתור דילמות בהקשבה וסבלנות מתוך היכרות עמוקה והבנה של הצרכים של עצמן ושל האחרת, התגמשות ומציאת אסטרטגיות שכולן יהיו מרוצות.

שלא תבינו לא נכון, זה לא שלא היו מחלוקות, חוסר שביעות רצון, תסכולים, היו, אבל הן פתרו אותם בעצמן. וזה לא שתמיד הן מצליחות לפתור הכל ואין פעמים שזה מגיע לטונים צורמים, או מחלוקת שהן לא מצליחות לפתור לבד, לפעמים אני בהחלט צריכה להתערב, לתווך, אבל המקום הזה, שהן מגיעות אליו מיוזמתן, שנותן הזדמנויות לסיטואציות כאלה שנתקלים בהן גם בחיים בצורות שונות, שהן מנסות לפתור לבד, שהן חוקרות בעצמן מה הן רוצות לעשות ואיך, מאפשר להן ללמוד לא פחות ואפילו יותר מכל סיטואציה שאני מובילה, הן מתרגלות את החיים, ומכל הפעמים שהתערבתי ותיווכתי הן כבר למדו לעשות זאת בעצמן, כי היו להן הרבה הזדמנויות כאלה בעבר והן קיבלו הרבה כלים מהנסיון הזה. לפעמים הזמן החופשי הזה לא הולך למשחק משותף, אלא עצמאי של כל אחת, וגם אז היצירתיות שופעת מהן מתוך המקום הזה שאף אחד לא יזם עבורן, לא הוביל אותן לפעילות מסוימת, וזה חשוב לא פחות בעיניי.

מזל שהייתי "עצלנית" ולא יזמתי כלום. אחרי השעות המופלאות האלה שרק חייכתי לעצמי, המצפון השתתק.

יש לי 3 ילדות, וזה לפעמים לא ייאמן כמה שהן אחיות טובות. זה לא רק בתמונות ובסרטונים, מי שרואה אותנו יודע שזה ככה באמת. לא שאין ביניהן מריבות, ברור שיש, וטוב שיש, לא שאין כעסים וקנאה לפעמים, בטח שיש. אבל הן יודעות לריב בלי לפגוע זו בזו, הן יודעות להתחבר כל פעם מחדש, ובעיקר הן גב אחת עבור השנייה בכל פעם שהשנייה צריכה.
לי זה מרגיש מובן מאליו שככה הן גדלות, שזו מערכת היחסים שלהן, ככה דמיינתי את זה, ככה יצרתי את זה, זה מה שאני דוגלת ומאמינה בו, שכך צריכים להיות יחסים בין אחים. אבל אני יודעת ומגלה שזה לא ככה ברוב הבתים.
לפני שהפכתי לאמא טיפלתי בילדים, את האמת שבכל הבתים שטיפלתי היו מערכות יחסים נפלאות בין האחים, ובמשפחה שבה הייתי הכי הרבה שנים, האחים היו כה שונים זה מזה, ועם זאת חברים כה טובים ותומכים זה בזה, שזו לגמרי הייתה השראה עבורי. אז אנשים אומרים שהן חברות טובות כי יש לי רק בנות, אבל ראיתי את זה גם בבתים עם בנים.

רוב האימהות שלי היא מתוך אינטואיציה, ולכן קשה לי להסביר במילים איך מערכת היחסים שלהן היא כזו, אין לי רשימה שלפיה אני פועלת, ובכל זאת, אני מבינה שלפעמים צריך רשימה כזו, אז ניסיתי לזהות מה הדברים שעוזרים אצלנו ליצירת מערכת היחסים שלהן.

הנה 10 טיפים שעובדים אצלי:

1. להבין מה אני רוצה. מה אני רוצה לראות בבית שלי, איזו מערכת יחסים אני רוצה ליצור בין הילדים שלי. אני מדמיינת את זה, אם רק אכוון ל" אל תצעקו ואל תרביצו זה לזה", זה לא ייתן את התמונה הכוללת של מערכת יחסים טובה ומחברת, זה יהיה רק כיבוי שריפות, ואני רוצה ליצור תמונה שלמה של חברות טובה, של הרמוניה במשפחה. אז אני רואה את מערכת היחסים שאני רוצה ליצור בבית, יכולה גם לכתוב את זה, מה בדיוק אני רוצה שיתקיים אצלי במשפחה.
2. אולי הטיפ הכי חשוב שמתקיים פה – יש לי אפס סובלנות לאלימות. אין אצלי שום אופציה שילדה אחת תפגע בשנייה, לא פיזית, לא מילולית ולא נפשית. גם אותי גידלו ככה (ועד עכשיו אני זוכרת את הפעם ההיא שנתתי לאחי בעיטה, כמה זה היה חריג עבורי), מגנה בתוקף אלימות מכל סוג שהיא. הן חשובות לי מידיי כדי שאאפשר להן לפגוע זו בזו, וזה המסר שאני מעבירה להן. שהן אוצר שצריך לשמור עליו מכל משמר.
   מה זה אומר? שאין אופציה כזו, אין "למה הרבצת לה", זה לא משנה למה, יש מיליון פתרונות אחרים, אם מישהי פוגעת באחרת אני מודיעה לה שאת זה אנחנו לא עושים ומציעה לה פתרונות אחרים או ששואלת אותה אם יש לה פתרון אחר. פתרון יכול להיות מענה לרגש (למשל לבוא לקבל ממני חיבוק מרגיע, לצייר, לצעוק לעצמה) או פתירת דילמה שהיא חשבה לפתור באלימות (למשל אם רצתה משהו וניסתה לחטוף אותו, מציעה לה חלופה). אני מכירה את הגישה של לתת לאחים לריב, לתת להם ללכת מכות, להסתדר, הם לא יהרגו אחד את השני. זו לא הגישה שלי. הן יכולות לריב, אבל צריך לדעת איך, וזה לא כולל פגיעה זו בזו. קודם כל, אם הייתי מאפשרת לפגוע, איפה עובר הגבול? הגבול במשיכת שיער? הגבול הוא כשאחת על הרצפה והשנייה יושבת עליה? צביטה זה מותר? ויריקה? לא! אצלי אין לחפש את הגבול, הגבול הוא שלא פוגעים אחת בשנייה. זה גם שומר על יחסים טובים, כי אין להן ברירה חוץ מלפתור דברים באופן מילולי ורגשי, ולא פיזי (ואם אין עניין או יכולת כרגע לפתור אז הן מתרחקות או שמבקשות את עזרתי) והדבר השני זה שאני מבחינתי קובעת להן גבול מאוד ברור לחיים – הגוף שלכן הוא דבר יקר מפז, ואף אחד! אף אחד! לא יכול לפגוע בו, גם לא אחותכן שבטוחה שהיא צודקת. אם אני אאפשר פגיעה זו בזו מבחינתי אני מוזילה את מי שהן, אני מאפשרת לגוף שלהן להיות חשוף (אני מדברת גם על פגיעה מילולית, לא רק פיזית) לאלימות ונותנת לזה לגיטימציה. אז לא. אפס סובלנות לאלימות, לא משנה אם זה הקטנה שפוגעת בגדולה או הגדולה שפוגעת בקטנה, זו לא אופציה.
3. אני מלמדת אותן לפתור מחלוקות. כשיש מחלוקת ביניהן, בהתחלה אני נותנת להן לנסות לפתור אותה לבד, אם אני רואה שהתסכול עולה, הטונים עולים, וזה לא נפתר, אני מתווכת להן. כשאני מתווכת להן אני משתדלת להראות להן שאין פה נכון ולא נכון, אין פה צודק ולא צודק, כולכן צודקות כי זה מה שאתן מרגישות.
   אני עובדת המון על השיח ביניהן, אם מישהי באה להגיד לי "זו וזו עשתה כך וכך" אני מבקשת ממנה קודם כל שתגיד לה, שתגיד לה מה היא עשתה לה, איך היא מרגישה, מה היא רוצה. זה מעודד אותן לדבר ולפתור, ואם הן לא מצליחות אני עוזרת לפשר ולגשר, משתדלת לא לקחת צד, רק לעודד אותן למצוא את הפתרון מעצמן ולדבר רגשות. כמובן שגם אני מדברת רגשות וזו הדוגמה העיקרית שלהן.
   פעם הילדות ראו אצל אמא שלי בגן (כשהייתה גננת) שטיח שכשיש ילדים שמתקשים לפתור מחלוקת הם עומדים משני צידי השטיח, בכל צד כתוב "מה קרה" וכל ילד מספר מה קרה מנקודת המבט שלו בלי שמפריעים לו לדבר, כשמסיימים מתקדמים צעד קדימה וכתוב "מה אני מרגיש", כל ילד אומר מה הוא מרגיש בהקשר לסיטואציה, מתקדמים עוד צעד ומגיעים למקום שכתוב עליו רעיונות לפתרון, וכל ילד מציע פתרון. הילדות ביקשו גם בבית לעשות את זה והן הכינו מובייל לבבות שכתוב עליו את שלושת השלבים ובכל פעם שלא הצליחו לפתור משהו ניגשו למובייל. השיח הזה, להבין שלכל אחד נקודת מבט שונה, להתבונן פנימה ברגש שלי ולשמוע את הרגש של האחר, פותח את הלב, אחרי שהלב נפתח מצליחים גם לחשוב על פתרון הוגן עבור שני הצדדים. זה כלי אחד לפתירת דילמה. לפעמים אני מציעה שכל אחת תעשה משהו נפרד ורק כשיתאים להן שיחזרו להיות שוב יחד, לפעמים אני מציעה בעצמי פתרון ורואה מה הן חושבות, או מצרפת את האחות השלישית שתציע פתרון. אבל בעיקר אני מעודדת אותן לדבר על הרגשות והצרכים שלהן, לפעמים הצורך הוא רק נראות, להביא את עצמי לידי ביטוי, להרגיש משמעותית. אני עוזרת להן לדייק את הרגשות שלהן אם הן מתקשות להביע אותם, אני עוזרת להן לפתח מודעות לגבי איך שהן מרגישות, איך האחרת מרגישה בסיטואציה, מה הצורך של כל אחת בסיטואציה המורכבת ולחשוב על אסטרטגיה, פתרון, שיתן מענה לכל הצרכים והרגשות שעולים. ככל שעשינו את זה יותר, כך הן כבר יודעות לעשות את זה לבד ונדיר שאני צריכה להתערב.
4. חיבור בין כל אחת מהילדות אליי. ככל שאני בהיקשרות יותר חזקה וטובה לכל אחת מהן, כך הן בחיבור טוב יותר זו לזו. שמתי לב שכשהן לא בטוב, זה כשאני מנותקת מהן, כשאני לא מספיק בחיבור, כשלא הקדשתי להן מספיק מנות של היקשרות איתי. ככל שהילדה יותר בחיבור איתי, כך היא יותר מלאה, היא מרגישה טוב יותר, ופנויה להכיל גם את האחרת ואת הסיטואציות שמגיעות מהחיבור עם האחיות. אז כשהן רבות שוב ושוב, ואני רואה שהן פשוט חסרות סבלנות או יכולת הכלה זו לזו, אני אוספת אותן אליי, חוזרת להוביל, לפעמים זו ילדה אחת שאני מרגישה שזקוקה לחיבור, אני לוקחת אותה לפינת קריאה ואנחנו יושבות בחיבוק לקרוא סיפור או סתם לדבר ולהתחבק. לפעמים זה כל הילדות שאני מרגישה שזקוקות לאיסוף, אז אני מציעה לשחק משחק משותף איתי, או לעשות יצירה יחד, או להשתולל על המיטה, או לקרוא סיפור, העיקר להיות בחיבור, שירגישו שאני שם איתן. אחרי זה הכל מסתדר. ובכלל אני משתדלת לזכור לתת את מנות ההיקשרות האלה על הבוקר וזה הופך את היום להרבה יותר קל וכיף עבור כולנו. זה יכול להיות חיבוק בוקר, עם תשומת לב אישית, עם שיחה קטנה כשאני מרוכזת רק בה, זה יכול להיות בהתכרבלות יחד במיטה, זה יכול להיות במשחק קצר בבוקר, או בפעילות שאני מכינה יום לפני, העיקר שיחוו את החיבור איתי.
5. כולן שוות אך אף אחת לא שווה לשנייה. מה הכוונה? כולן שוות וחשובות באותה מידה, כולן אהובות באותה מידה, אין שום משמעות למי גדולה או קטנה יותר (אני לא יכולה לסבול כשאומרים למישהו לוותר לאחר כי הוא קטן יותר, באותה מידה האחות הגדולה לא תדבר לצעירות כאילו היא אמא שלהן, כולן שוות), אין משמעות למי פגעה, או עשתה, או על מי כעסתי או מי כועסת עליי, אין משמעות למי סידרה אחריה ומי לא הקשיבה לי, כולן אהובות, כולן חשובות, כולן נפלאות בעיניי. אך אף אחת לא שווה בצרכים לאחרת, ולכל אחת צרכים אחרים, ולכן אתייחס לכל אחת אחרת. לא אתן אותו חיבוק לכל אחת כי כולן שוות. אחת צריכה חיבוק, אחת צריכה שאעזור לה בלימודים, אחת צריכה זמן השתוללות, או טיול בחוץ. אחת מקבלת ממני היום שעה ליצירה משותפת, אחת תהיה זקוקה לזה בעוד כמה ימים. אני לא מנסה לייצר שוויון ביחס שלי אליהן. אבל אני מנסה שכולן ירגישו הכי אהובות וחשובות עבורי בכל זמן. גם אם באותו רגע התייחסתי יותר לאחותן וגם אם כעסתי עליהן. הן תמיד אהובות. לכל אחת אני משתדלת לתת את התחושה שהיא מיוחדת במינה ואהובה כל כך בדרכה, שלכל אחת יש מקום מיוחד אצלי בלב, ועל כל אחת אני מרעיפה מחמאות שונות וגורמת לה להרגיש חשובה עבורי.
6. מדרבנת אותן לעזור זו לזו. מאז שהאחות נולדת, אני נותנת תחושה שהיא של כולם, לא רק שלי ושל אבא. הן לוקחות חלק בהריון ובבדיקות, הן שותפות להכנות. מגיל אפס האחות עוזרת לטפל באחותה, אם היא רוצה כמובן. וככל שהן גדלות זה ממשיך, לא רק הגדולה עוזרת לצעירה, גם הצעירה עוזרת לגדולה, אני מעבירה להן מסר שביחד הן כוח הרבה יותר חזק, שביחד הן יכולות הכל, ביחד יש להן גב לתמיד. משפחה זה הכי חשוב, משפחה זה המקום הכי בטוח ותומך בעולם, וכשאנחנו עם המשפחה, עם האחיות, זה נותן לכולן בטחון. כשהן עוזרות זו לזו זה גם משמח את העוזרת וגם את הנעזרת, שתיהן מרגישות אהובות ומשמעותיות וזה מדרבן אותן לעשות זאת גם בהמשך. העזרה היא גם רגשית – אם מישהי נעלבת, עצובה, כועסת, אחותה תיגש לנסות לעזור לה (אם אני ניגשת הרבה פעמים אבקש את עזרת האחות להציע פתרונות, או לעזור לי להבין מה היא מרגישה), וגם פיזית – אם מישהי צריכה משהו שהשנייה יכולה לתת לה, אשאל אם היא יכולה לעזור. הבקשה לעזרה היא אף פעם לא בכפיה, רק בקשה. לרוב הן כבר ייגשו לעזור לבד אם יכולות עוד לפני שאבקש.
7. מעודדת נפרדות, אינדיבידואליות. כיוון שהילדות בחינוך ביתי, הן כל הזמן ביחד, יש להן הרבה חברים משותפים, חוגים משותפים, פעילויות משותפות, והן הרבה שעות יחד בבית. בעקרון זה דבר נפלא, זה עוזר להן להיות חברות ממש טובות ולהסתדר מעולה. אבל, חשוב גם שכל אחת תמצא את האני שלה, את הנפרדות שלה, מי היא בתוך החבורה המהממת הזו, היא לא רק "אחות של". אז אני מעודדת אותן למצוא את תחומי העניין האישיים שלהן, את החוזקות שלהן, את הייחוד שלהן. אני קובעת להן מגיל צעיר גם חוגים בנפרד, אורי בגיל שנתיים וחצי הלכה לחוג התעמלות בלי אחיות שלה כדי לקבל את הנפרדות ולחזק את המקום שלה כשהיא ללא אחיותיה. לירי לעומת זאת, שיש לה לא מעט זמן איתי לבד והאינדיבידואל שלה יותר חזק וברור, מבקשת שאחיות שלה יבואו איתה לחוג כי זה יותר כיף לה ופחות זקוקה לזמן בנפרד (כל אחת והצרכים שלה). זה לא רק חוג בקבוצות נפרדות, אלא חוגים שונים לפי תחומי עניין שונים. אני נותנת לכל אחת לבחור, אך מעודדת שתהיה גם שונות ביניהן.
   פעם ב… אני גם דואגת לפעילות לבד עם אחת הילדות. סדנה, סרט, טיול, משהו משמעותי שאני עושה עם אחת מהן לבד, זה מחזק גם את האינדבדואל שלהן, גם את החיבור איתי, וגם את התחושה שהן שוות אך שונות.
   ככל שלכל אחת יש גם את החברות הנפרדות שלה, את תחומי העניין שלה, את החוזקות שלה, את המקומות שהיא נמצאת שם לבד, בנוסף לזמן ביחד, כך היחסים ביניהן טובים יותר, כי כשכל אחת מרגישה משמעותית ובטוחה יותר עם עצמה, היא מרגישה בטוחה יותר גם בביחד שלהן.
8. בהמשך לטיפ הקודם של הנפרדות. הטיפ ההפוך – לעשות המון פעילויות משפחתיות לבד. יש לנו המון חברים, מפגשים, חוגים. אבל אני גם שומרת בקנאות על זמן משפחתי לבד. אני משתדלת שלפחות יום בשבוע נעשה משהו כיפי לבד, אני והילדות. בין אם זה יום בית שהילדות משחקות יחד, או נסיעה למוזיאון, ביקור סבים וכו'… יום כזה רק שלנו יוצר גיבוש משפחתי, הן יותר מאוחדות, הן מחזקות את החיבור ביניהן. קשה להסביר במילים מה זה עושה, אבל זה מדהים.
9. בחירת תוכניות טלוויזיה. לא מעט פעמים שמתי לב שכשהן צופות בסדרה שלא תואמת את הגישה החינוכית שלי, סדרה שיש בה תוקפנות, שפה לא נאותה וכו'… הן יותר אגרסיביות, פחות קשובות זו לזו, פחות רגועות. כמעט תמיד כשאני חווה אותן אגרסיביות זה מיד אחרי שהתחילו סדרה חדשה ואז אני מודיעה להן שאנחנו מפסיקות את הסדרה הזו ומחפשות משהו נחמד יותר, למרות שזה לא משפיע על כולן, מספיק שזה משפיע על אחת והן לא צופות בזה יותר. לא ייאמן כמה השפעה יש לזה עליהן.
10. מאפשרת עצמאות שלהן בלעדיי. הרבה פעמים הבנות מבקשות ללכת לעשות פיקניק בלעדיי, לבד, הן מכינות לעצמן תיק עם כמה נשנושים, שמיכה, משחק, והולכות שני בתים מאיתנו למרחב שהן יכולות לעשות בו פיקניק. למרות החשש שהן בלעדיי (אנחנו גרים במושב אז זה מתאפשר), אני מאפשרת להן ורואה כמה הביחד שלהן מתחזק מזה, מהביחד שלהן לבד. באותה מידה הן הולכות לחפש הרפתקאות למטה בשכונה, הולכות לבד לטפל בתרנגולות, נכנסות לחדר לעשות מסיבה לבד, בונות בעץ בחצר לבד וכו'… אני רק מאפשרת את זה ואם אני מרגישה שזה יעשה להן טוב והן לא יוזמות אז גם מעודדת את זה. מציעה שילכו יחד לבית העץ לעצב אותו מחדש, מציעה להכין לי הפתעה משותפת וכו'… כשהן יודעות שצריכות להסתדר בלעדיי הן מגייסות כוחות אחרים, הן סבלניות, בוגרות, ופשוט עושות זאת נפלא.

אם יש לכם עוד שאלות, בקשות, רעיונות, שיתופים. מוזמנים להגיב או לכתוב לי במייל.

אני מאוד אוהבת לעשות ספורט. שנים ניסיתי להירשם לחוגים ולא התמדתי, אחרי כמה שיעורים התחילו תירוצים, לא משנה כמה החוגים היו מוצלחים ומהנים, מהר מאוד נוצרו אצלי התנגדויות והפסקתי להגיע.
בהתחלה חשבתי שאולי אני כבר לא אוהבת ספורט, אולי עבר לי ואני עובדת על עצמי.
אבל אז התחלתי להתאמן באופן עצמאי בבית ובחצר והתחלתי לרוץ במושב, ופתאום… כשאני לא מחוייבת לשום חוג אני מתמידה, מזה מתמידה? קמה במיוחד מוקדם עם שעון מעורר, אם לא הספקתי, מוצאת במשך היום זמן לאימון, מחוייבת לעצמי, כי זה חשוב לי.

שמתי לב שדווקא כשאני מתחייבת למשהו חיצוני, לחוג, שיש ממני ציפייה לבוא, הרצון הנגדי שלי עולה ומיד גם התירוצים.
עכשיו, בנוסף לאימונים העצמאיים שלי, אני הולכת לחוג אקרובטיקה אווירית, שם אני משלמת לפי השיעורים שאני מגיעה, כך שאני לא לגמרי מחוייבת, וגם הקבוצה של המבוגרות שהייתה לתקופה קצרה התפרקה, כך שיש לי את כל התירוצים לא להגיע לשיעורים, אבל אני בוחרת בכל שבוע להתמיד ולהגיע, למרות שאני בקבוצה עם ילדות ונערות, למרות שאני לא חייבת, אני רוצה, אני מחוייבת לעצמי.
הבנתי שאני מתמידה, עושה, מתקדמת, נחושה, מחוייבת להתהליך הרבה יותר כשאני לא מרגישה כפיה או חובה ללכת, כי שילמתי מראש או כי מצופה ממני, אלא מתוך המוטיבציה הפנימית שלי, הרצון האישי שלי.
אני יודעת שיש אנשים שזקוקים לחוג, לקבוצה, להדרכה, כדי להתמיד, כנראה שזה עונה להם על צרכים שלי אין צורך בהם.

מה שזה גרם לי להבין בהקשר ללימודים של הילדות שלי, כל פעם שניסיתי להכניס לימודים ללו"ז באופן קבוע, ניסיתי לדחוף אותן לשבת ללמוד, הלימודים הגיעו ממני, הן התעייפו מהר, ויתרו לעצמן, לא רצו, ניסו להתחמק.
ברגע ששיחררתי, נתתי להן להוביל את הלימודים לפי מה שמעניין אותן, הן לא מפסיקות לשבת ללמוד במגוון תחומים, מיוזמתן, מתוך הרצון והסיפוק שלהן בלבד.
כפיה יוצרת רצון נגדי. חופש ובחירה מעודדים מוטיבציה פנימית לעשיה והתמדה.
כמובן שזה אינדוודואלי, ויש דרכים לעודד לכיוון מסוים אם יש צורך, אבל צריך להיות ברגישות מתי זה עושה את העבודה ומתי זה רק מרחיק מהתהליך הטבעי שיכול לקרות מתוך רצון פנימי אמיתי.

התלבטתי מה תהיה הכותרת של ההמלצה הזו. לרגע התחשק לי לכתוב ככותרת איך רזיתי, כי הרבה שואלים אותי. אבל הסיפור כאן הוא לא ההרזיה, הוא הדיוק, הוא ה"אני".

כל חיי הייתי רזה וחטובה (הייתי מתעמלת קרקע), בהריונות מאוד נהניתי מלהיות גדולה, הייתה לי בטן ענקית ומפוארת ואהבתי את הנוכחות הזו. מעולם לא התעסקתי במשקל או בדיאטות, בקלוריות או באחוזי שומן. לא היה לי מושג מה זה. אכלתי מה שרציתי וזה כלל הרבה פחמימות וסוכר. אהבתי לשלב ספורט בחיי (וגם עשיתי תואר בחינוך גופני), אך לאחר הלידה של אורי פתאום במקום לרזות שמנתי, בהתחלה זה לא הפריע לי, אהבתי את הגוף שלי בכל מצב, אהבתי את המתנות שהוא ייצר, איזה דבר מופלא זה הגוף שלנו שמייצר בני אדם. נכנסתי שוב להריון עם לירי, גם אחריו לא רזיתי אלא שמנתי, בהתחלה זה היה לי סבבה, אבל בשלב מסוים הרגשתי בתחפושת. בדימוי העצמי שלי אני רזה, כך הייתי כל חיי, הרגשתי בגוף רזה, אבל כשהייתי מסתכלת בתמונות ובמראה, פשוט לא ראיתי את עצמי, לא שחשבתי שאני לא יפה, אלא שלא הייתי מחוברת לגוף שלי, לא הצלחתי לדמיין את עצמי ככה.

תמיד אני אומרת שההשמנה זו אחת המתנות הגדולות בחיי, כי דרך זה הגעתי לסיון אופירי ולאחר מכן גם ללימודים הבאים שלי.

אז מה זה סיון אופירי? סיון אופירי זו אישה שפיתחה שיטה לשחרור מאכילה רגשית, להפסקת המאבק, בלי מלחמות. כן מפסיקים לאכול בשיטה גלוטן, סוכר ועוד… אבל לא מתוך מקום של חוסר, לא ממקום של תחליפים, ממקום של שפע, של בחירה, של אהבה.

בשיטה מטפלים ברגש, משחררים אמונות, משנים דפוסים, חיווטים, לומדים את הגוף מחדש, אוכלים מתוך רעב פיזי ולא מתוך רעב רגשי, בשיטה לא נשארים רעבים, לא אוכלים לפי שעות, אוכלים כשרעבים ומפסיקים כששבעים, בשיטה לומדים לדייק את עצמנו. רוב השיטה בכלל לא עוסקת באוכל (ולכן זו מתנה כל כך גדולה לחיים), היא לא עוסקת רק בתזונה, השיטה עוסקת בחיים, לחיות את החיים ממקום של אהבה, של דיוק, של הגשמה, של חיבור לעצמנו, לחיות ממקום שלם. השיטה עוסקת בלתת מקום לרגשות ולתת לאוכל מקום נכון יותר בחיינו ולא מענה רגשי.

הרעיון בשיטה זה לא להגיע לאיזשהו יעד, זה לא לרזות למשקל מסוים, אלא להיות במשקל ובמקום שאמורים להיות, שהגוף שלנו אמור להיות בו כשאנחנו מדויקים לעצמנו. מה שחשוב פה זה הדיוק, לא המשקל, לא השומן, החיבור לעצמנו.

כשהתחלתי לא האמנתי שאהיה בשיטה הזו לתמיד, חשבתי שדיי מהר אבין את הקונספט ואחזור לחיי ואולי אקח משם כמה טיפים וכלים.

אבל הכלים שקיבלתי שם הם מתנה לכל החיים, והעבודה שעשיתי שם עם עצמי פתרה לי הרבה קשיים, ההסתכלות השתנתה וכן גם התזונה. אני כבר שנתיים וחצי בשיטה ולא רואה את עצמי חוזרת אחורה. להיפך, הסדנה הזו רק עשתה לי חשק ללמוד עוד על עצמי, להתפתח, לחקור, לחיות טוב יותר, להתחבר לתדר של אהבה, לחיות בשלמות והגשמה. ולאחר הלימודים עם רעב לעוד (לעוד התפתחות, לא לאוכל) התחלתי ללמוד גם חיבור למודעות על. על זה בפוסט אחר.

מה שחשוב פה זה לא זה שרזיתי, זו רק תופעת לוואי, בונוס. מה שחשוב פה זה הדיוק בחיים והשמחה והשקט שזה מביא לחיי.

בינתיים… ממליצה על סיון אופירי. המדריכה המדהימה שלי הייתה הדר מור הארט, וזו אחת המתנות האדירות שהענקתי לעצמי.

הפרש של פחות משנה בין התמונות. אחת לפני הסדנה ואחת אחריה:

וזו עוד שנה אחרי, מהקיץ האחרון: