אמא שי ממליצה ומשתפת

יש לי 3 ילדות, וזה לפעמים לא ייאמן כמה שהן אחיות טובות. זה לא רק בתמונות ובסרטונים, מי שרואה אותנו יודע שזה ככה באמת. לא שאין ביניהן מריבות, ברור שיש, וטוב שיש, לא שאין כעסים וקנאה לפעמים, בטח שיש. אבל הן יודעות לריב בלי לפגוע זו בזו, הן יודעות להתחבר כל פעם מחדש, ובעיקר הן גב אחת עבור השנייה בכל פעם שהשנייה צריכה.
לי זה מרגיש מובן מאליו שככה הן גדלות, שזו מערכת היחסים שלהן, ככה דמיינתי את זה, ככה יצרתי את זה, זה מה שאני דוגלת ומאמינה בו, שכך צריכים להיות יחסים בין אחים. אבל אני יודעת ומגלה שזה לא ככה ברוב הבתים.
לפני שהפכתי לאמא טיפלתי בילדים, את האמת שבכל הבתים שטיפלתי היו מערכות יחסים נפלאות בין האחים, ובמשפחה שבה הייתי הכי הרבה שנים, האחים היו כה שונים זה מזה, ועם זאת חברים כה טובים ותומכים זה בזה, שזו לגמרי הייתה השראה עבורי. אז אנשים אומרים שהן חברות טובות כי יש לי רק בנות, אבל ראיתי את זה גם בבתים עם בנים.

רוב האימהות שלי היא מתוך אינטואיציה, ולכן קשה לי להסביר במילים איך מערכת היחסים שלהן היא כזו, אין לי רשימה שלפיה אני פועלת, ובכל זאת, אני מבינה שלפעמים צריך רשימה כזו, אז ניסיתי לזהות מה הדברים שעוזרים אצלנו ליצירת מערכת היחסים שלהן.

הנה 10 טיפים שעובדים אצלי:

1. להבין מה אני רוצה. מה אני רוצה לראות בבית שלי, איזו מערכת יחסים אני רוצה ליצור בין הילדים שלי. אני מדמיינת את זה, אם רק אכוון ל" אל תצעקו ואל תרביצו זה לזה", זה לא ייתן את התמונה הכוללת של מערכת יחסים טובה ומחברת, זה יהיה רק כיבוי שריפות, ואני רוצה ליצור תמונה שלמה של חברות טובה, של הרמוניה במשפחה. אז אני רואה את מערכת היחסים שאני רוצה ליצור בבית, יכולה גם לכתוב את זה, מה בדיוק אני רוצה שיתקיים אצלי במשפחה.
2. אולי הטיפ הכי חשוב שמתקיים פה – יש לי אפס סובלנות לאלימות. אין אצלי שום אופציה שילדה אחת תפגע בשנייה, לא פיזית, לא מילולית ולא נפשית. גם אותי גידלו ככה (ועד עכשיו אני זוכרת את הפעם ההיא שנתתי לאחי בעיטה, כמה זה היה חריג עבורי), מגנה בתוקף אלימות מכל סוג שהיא. הן חשובות לי מידיי כדי שאאפשר להן לפגוע זו בזו, וזה המסר שאני מעבירה להן. שהן אוצר שצריך לשמור עליו מכל משמר.
   מה זה אומר? שאין אופציה כזו, אין "למה הרבצת לה", זה לא משנה למה, יש מיליון פתרונות אחרים, אם מישהי פוגעת באחרת אני מודיעה לה שאת זה אנחנו לא עושים ומציעה לה פתרונות אחרים או ששואלת אותה אם יש לה פתרון אחר. פתרון יכול להיות מענה לרגש (למשל לבוא לקבל ממני חיבוק מרגיע, לצייר, לצעוק לעצמה) או פתירת דילמה שהיא חשבה לפתור באלימות (למשל אם רצתה משהו וניסתה לחטוף אותו, מציעה לה חלופה). אני מכירה את הגישה של לתת לאחים לריב, לתת להם ללכת מכות, להסתדר, הם לא יהרגו אחד את השני. זו לא הגישה שלי. הן יכולות לריב, אבל צריך לדעת איך, וזה לא כולל פגיעה זו בזו. קודם כל, אם הייתי מאפשרת לפגוע, איפה עובר הגבול? הגבול במשיכת שיער? הגבול הוא כשאחת על הרצפה והשנייה יושבת עליה? צביטה זה מותר? ויריקה? לא! אצלי אין לחפש את הגבול, הגבול הוא שלא פוגעים אחת בשנייה. זה גם שומר על יחסים טובים, כי אין להן ברירה חוץ מלפתור דברים באופן מילולי ורגשי, ולא פיזי (ואם אין עניין או יכולת כרגע לפתור אז הן מתרחקות או שמבקשות את עזרתי) והדבר השני זה שאני מבחינתי קובעת להן גבול מאוד ברור לחיים – הגוף שלכן הוא דבר יקר מפז, ואף אחד! אף אחד! לא יכול לפגוע בו, גם לא אחותכן שבטוחה שהיא צודקת. אם אני אאפשר פגיעה זו בזו מבחינתי אני מוזילה את מי שהן, אני מאפשרת לגוף שלהן להיות חשוף (אני מדברת גם על פגיעה מילולית, לא רק פיזית) לאלימות ונותנת לזה לגיטימציה. אז לא. אפס סובלנות לאלימות, לא משנה אם זה הקטנה שפוגעת בגדולה או הגדולה שפוגעת בקטנה, זו לא אופציה.
3. אני מלמדת אותן לפתור מחלוקות. כשיש מחלוקת ביניהן, בהתחלה אני נותנת להן לנסות לפתור אותה לבד, אם אני רואה שהתסכול עולה, הטונים עולים, וזה לא נפתר, אני מתווכת להן. כשאני מתווכת להן אני משתדלת להראות להן שאין פה נכון ולא נכון, אין פה צודק ולא צודק, כולכן צודקות כי זה מה שאתן מרגישות.
   אני עובדת המון על השיח ביניהן, אם מישהי באה להגיד לי "זו וזו עשתה כך וכך" אני מבקשת ממנה קודם כל שתגיד לה, שתגיד לה מה היא עשתה לה, איך היא מרגישה, מה היא רוצה. זה מעודד אותן לדבר ולפתור, ואם הן לא מצליחות אני עוזרת לפשר ולגשר, משתדלת לא לקחת צד, רק לעודד אותן למצוא את הפתרון מעצמן ולדבר רגשות. כמובן שגם אני מדברת רגשות וזו הדוגמה העיקרית שלהן.
   פעם הילדות ראו אצל אמא שלי בגן (כשהייתה גננת) שטיח שכשיש ילדים שמתקשים לפתור מחלוקת הם עומדים משני צידי השטיח, בכל צד כתוב "מה קרה" וכל ילד מספר מה קרה מנקודת המבט שלו בלי שמפריעים לו לדבר, כשמסיימים מתקדמים צעד קדימה וכתוב "מה אני מרגיש", כל ילד אומר מה הוא מרגיש בהקשר לסיטואציה, מתקדמים עוד צעד ומגיעים למקום שכתוב עליו רעיונות לפתרון, וכל ילד מציע פתרון. הילדות ביקשו גם בבית לעשות את זה והן הכינו מובייל לבבות שכתוב עליו את שלושת השלבים ובכל פעם שלא הצליחו לפתור משהו ניגשו למובייל. השיח הזה, להבין שלכל אחד נקודת מבט שונה, להתבונן פנימה ברגש שלי ולשמוע את הרגש של האחר, פותח את הלב, אחרי שהלב נפתח מצליחים גם לחשוב על פתרון הוגן עבור שני הצדדים. זה כלי אחד לפתירת דילמה. לפעמים אני מציעה שכל אחת תעשה משהו נפרד ורק כשיתאים להן שיחזרו להיות שוב יחד, לפעמים אני מציעה בעצמי פתרון ורואה מה הן חושבות, או מצרפת את האחות השלישית שתציע פתרון. אבל בעיקר אני מעודדת אותן לדבר על הרגשות והצרכים שלהן, לפעמים הצורך הוא רק נראות, להביא את עצמי לידי ביטוי, להרגיש משמעותית. אני עוזרת להן לדייק את הרגשות שלהן אם הן מתקשות להביע אותם, אני עוזרת להן לפתח מודעות לגבי איך שהן מרגישות, איך האחרת מרגישה בסיטואציה, מה הצורך של כל אחת בסיטואציה המורכבת ולחשוב על אסטרטגיה, פתרון, שיתן מענה לכל הצרכים והרגשות שעולים. ככל שעשינו את זה יותר, כך הן כבר יודעות לעשות את זה לבד ונדיר שאני צריכה להתערב.
4. חיבור בין כל אחת מהילדות אליי. ככל שאני בהיקשרות יותר חזקה וטובה לכל אחת מהן, כך הן בחיבור טוב יותר זו לזו. שמתי לב שכשהן לא בטוב, זה כשאני מנותקת מהן, כשאני לא מספיק בחיבור, כשלא הקדשתי להן מספיק מנות של היקשרות איתי. ככל שהילדה יותר בחיבור איתי, כך היא יותר מלאה, היא מרגישה טוב יותר, ופנויה להכיל גם את האחרת ואת הסיטואציות שמגיעות מהחיבור עם האחיות. אז כשהן רבות שוב ושוב, ואני רואה שהן פשוט חסרות סבלנות או יכולת הכלה זו לזו, אני אוספת אותן אליי, חוזרת להוביל, לפעמים זו ילדה אחת שאני מרגישה שזקוקה לחיבור, אני לוקחת אותה לפינת קריאה ואנחנו יושבות בחיבוק לקרוא סיפור או סתם לדבר ולהתחבק. לפעמים זה כל הילדות שאני מרגישה שזקוקות לאיסוף, אז אני מציעה לשחק משחק משותף איתי, או לעשות יצירה יחד, או להשתולל על המיטה, או לקרוא סיפור, העיקר להיות בחיבור, שירגישו שאני שם איתן. אחרי זה הכל מסתדר. ובכלל אני משתדלת לזכור לתת את מנות ההיקשרות האלה על הבוקר וזה הופך את היום להרבה יותר קל וכיף עבור כולנו. זה יכול להיות חיבוק בוקר, עם תשומת לב אישית, עם שיחה קטנה כשאני מרוכזת רק בה, זה יכול להיות בהתכרבלות יחד במיטה, זה יכול להיות במשחק קצר בבוקר, או בפעילות שאני מכינה יום לפני, העיקר שיחוו את החיבור איתי.
5. כולן שוות אך אף אחת לא שווה לשנייה. מה הכוונה? כולן שוות וחשובות באותה מידה, כולן אהובות באותה מידה, אין שום משמעות למי גדולה או קטנה יותר (אני לא יכולה לסבול כשאומרים למישהו לוותר לאחר כי הוא קטן יותר, באותה מידה האחות הגדולה לא תדבר לצעירות כאילו היא אמא שלהן, כולן שוות), אין משמעות למי פגעה, או עשתה, או על מי כעסתי או מי כועסת עליי, אין משמעות למי סידרה אחריה ומי לא הקשיבה לי, כולן אהובות, כולן חשובות, כולן נפלאות בעיניי. אך אף אחת לא שווה בצרכים לאחרת, ולכל אחת צרכים אחרים, ולכן אתייחס לכל אחת אחרת. לא אתן אותו חיבוק לכל אחת כי כולן שוות. אחת צריכה חיבוק, אחת צריכה שאעזור לה בלימודים, אחת צריכה זמן השתוללות, או טיול בחוץ. אחת מקבלת ממני היום שעה ליצירה משותפת, אחת תהיה זקוקה לזה בעוד כמה ימים. אני לא מנסה לייצר שוויון ביחס שלי אליהן. אבל אני מנסה שכולן ירגישו הכי אהובות וחשובות עבורי בכל זמן. גם אם באותו רגע התייחסתי יותר לאחותן וגם אם כעסתי עליהן. הן תמיד אהובות. לכל אחת אני משתדלת לתת את התחושה שהיא מיוחדת במינה ואהובה כל כך בדרכה, שלכל אחת יש מקום מיוחד אצלי בלב, ועל כל אחת אני מרעיפה מחמאות שונות וגורמת לה להרגיש חשובה עבורי.
6. מדרבנת אותן לעזור זו לזו. מאז שהאחות נולדת, אני נותנת תחושה שהיא של כולם, לא רק שלי ושל אבא. הן לוקחות חלק בהריון ובבדיקות, הן שותפות להכנות. מגיל אפס האחות עוזרת לטפל באחותה, אם היא רוצה כמובן. וככל שהן גדלות זה ממשיך, לא רק הגדולה עוזרת לצעירה, גם הצעירה עוזרת לגדולה, אני מעבירה להן מסר שביחד הן כוח הרבה יותר חזק, שביחד הן יכולות הכל, ביחד יש להן גב לתמיד. משפחה זה הכי חשוב, משפחה זה המקום הכי בטוח ותומך בעולם, וכשאנחנו עם המשפחה, עם האחיות, זה נותן לכולן בטחון. כשהן עוזרות זו לזו זה גם משמח את העוזרת וגם את הנעזרת, שתיהן מרגישות אהובות ומשמעותיות וזה מדרבן אותן לעשות זאת גם בהמשך. העזרה היא גם רגשית – אם מישהי נעלבת, עצובה, כועסת, אחותה תיגש לנסות לעזור לה (אם אני ניגשת הרבה פעמים אבקש את עזרת האחות להציע פתרונות, או לעזור לי להבין מה היא מרגישה), וגם פיזית – אם מישהי צריכה משהו שהשנייה יכולה לתת לה, אשאל אם היא יכולה לעזור. הבקשה לעזרה היא אף פעם לא בכפיה, רק בקשה. לרוב הן כבר ייגשו לעזור לבד אם יכולות עוד לפני שאבקש.
7. מעודדת נפרדות, אינדיבידואליות. כיוון שהילדות בחינוך ביתי, הן כל הזמן ביחד, יש להן הרבה חברים משותפים, חוגים משותפים, פעילויות משותפות, והן הרבה שעות יחד בבית. בעקרון זה דבר נפלא, זה עוזר להן להיות חברות ממש טובות ולהסתדר מעולה. אבל, חשוב גם שכל אחת תמצא את האני שלה, את הנפרדות שלה, מי היא בתוך החבורה המהממת הזו, היא לא רק "אחות של". אז אני מעודדת אותן למצוא את תחומי העניין האישיים שלהן, את החוזקות שלהן, את הייחוד שלהן. אני קובעת להן מגיל צעיר גם חוגים בנפרד, אורי בגיל שנתיים וחצי הלכה לחוג התעמלות בלי אחיות שלה כדי לקבל את הנפרדות ולחזק את המקום שלה כשהיא ללא אחיותיה. לירי לעומת זאת, שיש לה לא מעט זמן איתי לבד והאינדיבידואל שלה יותר חזק וברור, מבקשת שאחיות שלה יבואו איתה לחוג כי זה יותר כיף לה ופחות זקוקה לזמן בנפרד (כל אחת והצרכים שלה). זה לא רק חוג בקבוצות נפרדות, אלא חוגים שונים לפי תחומי עניין שונים. אני נותנת לכל אחת לבחור, אך מעודדת שתהיה גם שונות ביניהן.
   פעם ב… אני גם דואגת לפעילות לבד עם אחת הילדות. סדנה, סרט, טיול, משהו משמעותי שאני עושה עם אחת מהן לבד, זה מחזק גם את האינדבדואל שלהן, גם את החיבור איתי, וגם את התחושה שהן שוות אך שונות.
   ככל שלכל אחת יש גם את החברות הנפרדות שלה, את תחומי העניין שלה, את החוזקות שלה, את המקומות שהיא נמצאת שם לבד, בנוסף לזמן ביחד, כך היחסים ביניהן טובים יותר, כי כשכל אחת מרגישה משמעותית ובטוחה יותר עם עצמה, היא מרגישה בטוחה יותר גם בביחד שלהן.
8. בהמשך לטיפ הקודם של הנפרדות. הטיפ ההפוך – לעשות המון פעילויות משפחתיות לבד. יש לנו המון חברים, מפגשים, חוגים. אבל אני גם שומרת בקנאות על זמן משפחתי לבד. אני משתדלת שלפחות יום בשבוע נעשה משהו כיפי לבד, אני והילדות. בין אם זה יום בית שהילדות משחקות יחד, או נסיעה למוזיאון, ביקור סבים וכו'… יום כזה רק שלנו יוצר גיבוש משפחתי, הן יותר מאוחדות, הן מחזקות את החיבור ביניהן. קשה להסביר במילים מה זה עושה, אבל זה מדהים.
9. בחירת תוכניות טלוויזיה. לא מעט פעמים שמתי לב שכשהן צופות בסדרה שלא תואמת את הגישה החינוכית שלי, סדרה שיש בה תוקפנות, שפה לא נאותה וכו'… הן יותר אגרסיביות, פחות קשובות זו לזו, פחות רגועות. כמעט תמיד כשאני חווה אותן אגרסיביות זה מיד אחרי שהתחילו סדרה חדשה ואז אני מודיעה להן שאנחנו מפסיקות את הסדרה הזו ומחפשות משהו נחמד יותר, למרות שזה לא משפיע על כולן, מספיק שזה משפיע על אחת והן לא צופות בזה יותר. לא ייאמן כמה השפעה יש לזה עליהן.
10. מאפשרת עצמאות שלהן בלעדיי. הרבה פעמים הבנות מבקשות ללכת לעשות פיקניק בלעדיי, לבד, הן מכינות לעצמן תיק עם כמה נשנושים, שמיכה, משחק, והולכות שני בתים מאיתנו למרחב שהן יכולות לעשות בו פיקניק. למרות החשש שהן בלעדיי (אנחנו גרים במושב אז זה מתאפשר), אני מאפשרת להן ורואה כמה הביחד שלהן מתחזק מזה, מהביחד שלהן לבד. באותה מידה הן הולכות לחפש הרפתקאות למטה בשכונה, הולכות לבד לטפל בתרנגולות, נכנסות לחדר לעשות מסיבה לבד, בונות בעץ בחצר לבד וכו'… אני רק מאפשרת את זה ואם אני מרגישה שזה יעשה להן טוב והן לא יוזמות אז גם מעודדת את זה. מציעה שילכו יחד לבית העץ לעצב אותו מחדש, מציעה להכין לי הפתעה משותפת וכו'… כשהן יודעות שצריכות להסתדר בלעדיי הן מגייסות כוחות אחרים, הן סבלניות, בוגרות, ופשוט עושות זאת נפלא.

אם יש לכם עוד שאלות, בקשות, רעיונות, שיתופים. מוזמנים להגיב או לכתוב לי במייל.