יש לי שלוש ילדות, שגם חשוב להן לשמח אותי. יש לי הרבה תהיות לגבי זה, מצד אחד, זה מדהים שהן קשובות לי, שהחינוך שלי לא נעשה מתוך הפחדה, לא מתוך תנאים, אלא מתוך שמחה, הקשבה, חיקוי. הן לא מפחדות שאם לא יעשו משהו, אוהב אותן פחות, או אכעס עליהן (כך לפחות אני מקווה ושואפת), הן כן ירצו לשמח אותי ולעשות אותי גאה.

ואני באמת גאה, מצד אחד אני רוצה שיחוו את הגאווה הזו שלי בהן, מצד שני אני רוצה שיבחרו לעשות דברים ממוטיבציה פנימית שלהן, מערכים שלהן, מהקשבה לעצמן.

אני חושבת שעוד שאיפה אדירה שלי זה שיצליחו להיות קשובות לעצמן, להבין את עצמן, את הצרכים שלהן. יחד עם זאת אני רוצה שיראו את האחר, שינסו לראות גם את הצרכים של האחר.

אחד הכלים המשמעותיים ביותר לדעתי להצלחה בכל מערכת יחסים שהיא, בין אם זה עם בן זוג, עם המעסיק, עם הבת שלי, עם ההורה שלי, אפילו עם אדם ברחוב, זה להצליח לראות בתוך סיטואציה את הצרכים שלי שזקוקים למענה, את הצרכים של מי שמולי, ולמצוא אסטרטגיה שתענה לכולם על הצרכים. אם מצליחים בזה, מצליחים בהכל.

והתהיה שלי, האם מתוך השאיפה שלי להצליח במשימה הזו, ללמד אותן לראות את הצרכים של עצמן וגם של האחר ולמצוא דרכים "שכולם יהיו מרוצים", אני עלולה ליצור ילדות שמבטלות את עצמן או שחלק מהמענה לצורך שלהן להיות אהובות זה בכך שהן מרצות את האחר? איך אני מלמדת אותן לשמור על עמוד השדרה שלהן, לעמוד על מה שחשוב להן, וגם מדרבנת אותן להיות קשובות לאחרים בלי לוותר על עצמן?

אני חושבת שהתנאי הראשון כדי שזה יתקיים זה שהן לא במצב הישרדותי, שהן במצב שהן רוויות, שהן מרגישות בטוחות בעולם, שהן מרגישות אהובות ושיש להן כל מה שהן צריכות. כשאדם במצב הישרדותי אני מאמינה שהוא ינהג באחת משתי דרכים כדי לשרוד, או להילחם על הצרכים הבסיסיים שלו, או לרצות אחרים כדי שיעזרו לו לדאוג לצרכים הבסיסיים שלו. כשלאדם יש שקט בלב, יש לו פניות, כי יש לו מה שהוא צריך, הוא יכול להיות מחובר גם לצרכים שלו וגם לשל אחרים ולהיות פנוי לחשוב על פתרון עבור כולם.

זה לא פשוט, נתחיל מזיהוי הצרכים, לא תמיד האדם עצמו יודע מה הצורך שלו, אבל זו מיומנות שככל שמתרגלים אותה, מצליחים בה יותר בקלות. גם זיהוי הצרכים שלי דורש התבוננות פנימה.

אחרי שזיהיתי את הצרכים, שלי ושל האחר, אני חושבת יצירתי ומוצאת אסטרטגיות אפשריות למילוי הצרכים.

בגיל צעיר מה שאני עושה עם הילדות זה לשקף להן את הצורך שלהן, אני מנסה, עד שהן מאשרות לי שזה מדויק, ואני מנסה לשקף את הצורך של האחר שעומד מולן, אפילו אם הוא לא נוכח וזו רק שיחה איתן בדיעבד על מקרה שקרה, אנחנו מדברות על הצרכים שלהן ועל הצרכים שאולי היה לילד אחר ואיך יכולנו לפעול למלא את הצרכים שלנו בלי לפגוע בשל האחר, או למלא את הצרכים של האחר בלי לפגוע בשלנו. ולפעמים האחר שמולן זו אני.

לדוגמה, אם לי יש צורך בשקט, ולהן יש צורך בשעשוע, אני יכולה לצעוק עד מחר שאני רוצה שקט, זה כנראה לא יעזור כי להן יש צורך בשעשוע ואולי צורך גם בנראות. אבל אם אני אתייחס אליהן, אראה להן שאני רואה אותן, שהן חשובות לי, ואציע פתרון לשעשוע שהן זקוקות לו (משחק, תוכנית טלוויזיה, סיפור וכו'), יש סיכוי הרבה יותר גבוה שגם הצורך שלי בשקט יתמלא.

זו דוגמה מאוד פשוטה וקלה. לרוב אנחנו נתקלים בסיטואציות יותר מאתגרות ומורכבות, בטח כשאנחנו במשך היום, כל היום אמא אחת ושלוש ילדות שונות, שלכל אחת צרכים שונים (ופוגשות הרבה ילדים ומבוגרים שונים עם צרכים שונים). אבל אין כמו דוגמה אישית, אז אני קודם כל עובדת על עצמי פחות לוותר על עצמי, ויותר להיות קשובה לצרכים שלי ושל מי שמולי. מקווה שאני מצליחה.

לפני כמה ימים קיבלתי דו"ח על מהירות. ניידת סמויה ונסתרת צילמה אותי. זה מעולם לא קרה לי, לא עצרו אותי על כלום, לא קיבלתי שום קנס או דו"ח, ואני חושבת שזו טעות ולא באמת נסעתי במהירות שהשוטרת ציינה (אין לי איך להוכיח וזה גם לא באמת העניין פה). ברגע הראשון קצת התבאסתי, אבל הבנתי, הבנתי שאני נוהגת לפעמים במהירות וגם יכול לקרות מצב שנתפסים, אחר כך התחילו המחשבות על ה"עונש", העונש בהתחלה היה ללכת לקצין שימוע, שהיה מאוד נחמד, ובהמשך אצטרך ללכת למשפט.

הבת שלי הייתה איתי באוטו ומאוד נלחצה, בעיקר כששמעה מהשוטרת שיכולים לשלול לי את הרישיון אבל סביר שלא יעשו את זה כי אין לי עברות קודמות. הסברתי לבת שלי שאני לוקחת אחריות על המעשים שלי, וזה בסדר, זה חלק מהחיים וזה קורה. ואז חשבתי, האם באמת בכך ש"מענישים" אותי במשפט, בלשלם קנס, וכו'… זה מה שיגרום לי לא לעשות את זה? מצד אחד, כן, זה גורם לי לחשוב פעמיים לפני שאני נוסעת מהר, פתאום האופציה שיעצרו אותי היא קיימת במציאות שלי, מה שעד כה לא היה במציאות שלי. מה גם שאם תירשם לי עוד עבירה זה כבר בוודאי תהיה שלילה. מצד שני, אני לא מאמינה בעונשים, לא בחינוך שלי, אבל אם זה עובד עליי עכשיו, האם גם אני צריכה להעניש את הילדות שלי כדי ללמד אותן? איך זה שמצד אחד אני מרגישה שזה כן מרתיע אותי מלעשות זאת שוב, ומצד שני אני לא מאמינה שזו הדרך הנכונה. כי בעצם, הפחד שלי הוא לא מלעשות את זה שוב, אלא מלהיתפס. אני לא רוצה לחנך את הילדות שלי לא להיתפס במעשים, אלא לעשות או לא לעשות מתוך מוסר, מתוך הבנה, מתוך מוטיבציה פנימית, מתוך הקשבה, לא מפחד.

ואז הבנתי שהסיבה שזה עובד, זה לא בגלל העונש, זה בגלל שקיבלתי פה שיעור, שיעור בזמן, האם באמת אני כל כך ממהרת? אפילו לא איחרנו באותו יום שהמשטרה עמדה שם, הייתי אמורה להגיע בזמן (בסוף איחרתי בגלל העצירה), הייתי במצב רוח מעולה, אז למה המרוץ הזה? הבנתי שהדו"ח הזה היה כדי להאט אותי, כדי להזכיר לי שאני לא צריכה למהר, שאני אגיע תמיד בזמן אם אהיה בנחת, אם אתייחס לדרך ולא למקום שאליו אני כבר צריכה להגיע, בכל מקום, לא רק בכביש, בכל דרך שהיא בחיים.

ברגע שהמקרה התחבר לי עם תחושה פנימית שכבר ידעתי אך לא יישמתי, והבנתי שזימנתי את זה לעצמי (כי מה שלא בא מתוך מודעות בא מתוך הקושי), אז השיעור הגיע אליי והאטתי. אני חושבת שעונש לבדו לא יכול לחנך וללמד, הוא מלמד רק לפחד מלהיתפס, ברגע שזה מתחבר עם הבנה, עם מהות, עם משמעות, עם תחושה שכבר קיימת, עם שיעור שאנחנו מוכנים לקבל, אז זה יכול להיות מיושם ויש למידה, לא בגלל העונש, בגלל שהאסימון ירד.

אז אני עדיין לא מאמינה בעונשים, אבל אני מאמינה במתנות שהחיים נותנים לנו, גם כשהיא בצורת שוטרת ועונש, ואם נבחר לקבל את השיעור כשהוא מגיע, לא נקבל עוד שיעור קשה יותר. כל אתגר הוא הזדמנות להתמרה, קרש קפיצה, אם רק ניקח אותו בגישה כזו.

בימים האחרונים הייתי הרבה יותר ערנית למהירות שלי, לצורת הנהיגה שלי, הייתי הרבה יותר בנחת, בהקשבה לעצמי ובתחושה שאין לי מה למהר, הדרך היא החשובה ואין למהירות שום משמעות ביחס לזמן בחיים, רק לחץ שאני יוצרת לעצמי כאילו אני משיגה ככה יותר דברים. הנסיעה הייתה לי נעימה, בטוחה, והגעתי לכל מקום בדיוק בדיוק בזמן.

בתמונה: הדיסוננס הכי גדול למה שעברנו בדרך לשם… סדנה להכנת בנות יער.

אני מוסיפה שהזימון לבית משפט היה עוד מתנה. חשבתי שזה עול מיותר, אבל "נפלתי" על שופט מקסים, אמפתי, חכם, רגיש, אסרטיבי, שרק השהייה במחיצתו והסתכלות על עבודתו תרמה לי רבות. פגשתי שם סיפורים, ואדם שלמרות הכוח שניתן לו, יודע להשתמש בו בחוכמה. אני לא רוצה לפרט פה על סיפורים של אחרים, אבל אם אנחנו מקבלים את השיעורים שלנו מן הקלות, אנחנו יכולים אפילו ליהנות ממה שנראה כמו עונשים.

הדבר שאני הכי טובה בו זה להיות אמא.

אני שומעת שהרבה מופתעים מכך שאני אומרת את זה, כאילו הורות חייבת להיות מלווה בביקורת עצמית ורגשות אשם.

אני לא אומרת את זה מתוך התנשאות או מחשבה שאני טובה מאחרים, אני משווה רק לעצמי, לצרכים של הילדות שלי, לצרכים שלי, לחלומות שלי, לציפיות שלי, אני מרגישה שאני מגשימה אותם.
אני מרגישה שזה הקיום שלי, הייעוד שלי, וכמו שיש אנשים שעובדים במשרד עורכי דין וטוענים שהם עורכי דין מעולים כשמאחוריהם רזומה מרשים, ויש אנשים שעובדים בקונדיטוריה וטוענים שהם אופים מעולים וגם הריח מרמז על כך, גם אני, אמא במשרה מלאה אומרת ומתוודה שאני אמא מעולה. בעריכת דין ואפיה פחות יש לי מושג, אבל בהורות אני מרגישה שיש לי הרבה מושג או בעיקר הרבה אינטואיציה והקשבה פנימית. וגם פה העובדות מוכיחות ומרמזות על כך שאני אמא מעולה כשרואים אותי ואת בנותיי, בעיקר כשאני רואה את התוצאות יומיום.

זה לא שאין לי אתגרים בהורות, בכל עבודה יש אתגרים, זה לא שאין לי טעויות (ותודה לאל שיש, איך הבנות שלי היו לומדות שזה בסדר לטעות גם לפעמים, ושאפשר לתקן), זה לא שאני אף פעם לא כועסת ומתעצבנת (וגם פה תודה לאל שאני יכולה כך להבין את הבנות שלי כשהן עצבניות, אני יכולה לשמש עבורן דוגמה לאיך ניתן לבטא כעס, וגם להראות להן שאני אנושית ושלא יהיה להן מודל לא סביר כמו אדם שלעולם לא כועס. הן גם יודעות שכשאמא כועסת היא אוהבת), אבל למרות כל זה ובזכות כל זה, אני אמא מעולה. אני גורמת לילדות שלי להרגיש הכי אהובות, הכי בטוחות, הכי משמעותיות בעולם. אני נותנת להן כלים לחיים, אני שמחה איתן והן שמחות איתי. אני נותנת להן קרקע יציבה ובריאה וגם הבאתי להן אבא נפלא שעונה לנו על הרבה צרכים. אני יודעת שאני מספקת להן כל מה שהן צריכות והכי טוב שאני יכולה.

וכדי להיות אמא מעולה או הורה מעולה לא חייבים להיות ההורה שאני, כמו שאני לא מעולה כמו הורים אחרים מעולים שאני מכירה. כל אחד בדרכו שלו. זו אני.

מותר להגיד את זה בקול – אני הורה מעולה! היקום שומע ומהדהד את זה. תרימו לעצמכם.