יש לי שלוש ילדות, שגם חשוב להן לשמח אותי. יש לי הרבה תהיות לגבי זה, מצד אחד, זה מדהים שהן קשובות לי, שהחינוך שלי לא נעשה מתוך הפחדה, לא מתוך תנאים, אלא מתוך שמחה, הקשבה, חיקוי. הן לא מפחדות שאם לא יעשו משהו, אוהב אותן פחות, או אכעס עליהן (כך לפחות אני מקווה ושואפת), הן כן ירצו לשמח אותי ולעשות אותי גאה.
ואני באמת גאה, מצד אחד אני רוצה שיחוו את הגאווה הזו שלי בהן, מצד שני אני רוצה שיבחרו לעשות דברים ממוטיבציה פנימית שלהן, מערכים שלהן, מהקשבה לעצמן.
אני חושבת שעוד שאיפה אדירה שלי זה שיצליחו להיות קשובות לעצמן, להבין את עצמן, את הצרכים שלהן. יחד עם זאת אני רוצה שיראו את האחר, שינסו לראות גם את הצרכים של האחר.
אחד הכלים המשמעותיים ביותר לדעתי להצלחה בכל מערכת יחסים שהיא, בין אם זה עם בן זוג, עם המעסיק, עם הבת שלי, עם ההורה שלי, אפילו עם אדם ברחוב, זה להצליח לראות בתוך סיטואציה את הצרכים שלי שזקוקים למענה, את הצרכים של מי שמולי, ולמצוא אסטרטגיה שתענה לכולם על הצרכים. אם מצליחים בזה, מצליחים בהכל.
והתהיה שלי, האם מתוך השאיפה שלי להצליח במשימה הזו, ללמד אותן לראות את הצרכים של עצמן וגם של האחר ולמצוא דרכים "שכולם יהיו מרוצים", אני עלולה ליצור ילדות שמבטלות את עצמן או שחלק מהמענה לצורך שלהן להיות אהובות זה בכך שהן מרצות את האחר? איך אני מלמדת אותן לשמור על עמוד השדרה שלהן, לעמוד על מה שחשוב להן, וגם מדרבנת אותן להיות קשובות לאחרים בלי לוותר על עצמן?
אני חושבת שהתנאי הראשון כדי שזה יתקיים זה שהן לא במצב הישרדותי, שהן במצב שהן רוויות, שהן מרגישות בטוחות בעולם, שהן מרגישות אהובות ושיש להן כל מה שהן צריכות. כשאדם במצב הישרדותי אני מאמינה שהוא ינהג באחת משתי דרכים כדי לשרוד, או להילחם על הצרכים הבסיסיים שלו, או לרצות אחרים כדי שיעזרו לו לדאוג לצרכים הבסיסיים שלו. כשלאדם יש שקט בלב, יש לו פניות, כי יש לו מה שהוא צריך, הוא יכול להיות מחובר גם לצרכים שלו וגם לשל אחרים ולהיות פנוי לחשוב על פתרון עבור כולם.
זה לא פשוט, נתחיל מזיהוי הצרכים, לא תמיד האדם עצמו יודע מה הצורך שלו, אבל זו מיומנות שככל שמתרגלים אותה, מצליחים בה יותר בקלות. גם זיהוי הצרכים שלי דורש התבוננות פנימה.
אחרי שזיהיתי את הצרכים, שלי ושל האחר, אני חושבת יצירתי ומוצאת אסטרטגיות אפשריות למילוי הצרכים.
בגיל צעיר מה שאני עושה עם הילדות זה לשקף להן את הצורך שלהן, אני מנסה, עד שהן מאשרות לי שזה מדויק, ואני מנסה לשקף את הצורך של האחר שעומד מולן, אפילו אם הוא לא נוכח וזו רק שיחה איתן בדיעבד על מקרה שקרה, אנחנו מדברות על הצרכים שלהן ועל הצרכים שאולי היה לילד אחר ואיך יכולנו לפעול למלא את הצרכים שלנו בלי לפגוע בשל האחר, או למלא את הצרכים של האחר בלי לפגוע בשלנו. ולפעמים האחר שמולן זו אני.
לדוגמה, אם לי יש צורך בשקט, ולהן יש צורך בשעשוע, אני יכולה לצעוק עד מחר שאני רוצה שקט, זה כנראה לא יעזור כי להן יש צורך בשעשוע ואולי צורך גם בנראות. אבל אם אני אתייחס אליהן, אראה להן שאני רואה אותן, שהן חשובות לי, ואציע פתרון לשעשוע שהן זקוקות לו (משחק, תוכנית טלוויזיה, סיפור וכו'), יש סיכוי הרבה יותר גבוה שגם הצורך שלי בשקט יתמלא.
זו דוגמה מאוד פשוטה וקלה. לרוב אנחנו נתקלים בסיטואציות יותר מאתגרות ומורכבות, בטח כשאנחנו במשך היום, כל היום אמא אחת ושלוש ילדות שונות, שלכל אחת צרכים שונים (ופוגשות הרבה ילדים ומבוגרים שונים עם צרכים שונים). אבל אין כמו דוגמה אישית, אז אני קודם כל עובדת על עצמי פחות לוותר על עצמי, ויותר להיות קשובה לצרכים שלי ושל מי שמולי. מקווה שאני מצליחה.
אמא שי ממליצה ומשתפת 