אז סיימתי את הפוסט הקודם בנסיעה מחודשת לשירגאו.
שירגאו עשתה לי משהו בלב, התאהבות, גילוי, עוצמה.
קשה לי מאוד לסכם את הביקור בשירגאו כי הוא לא כלל הרבה פעילויות, הוא כלל מסע פנימי עמוק ומיוחד שקשה לתמלל למילים.
חששתי לפני החזרה לשירגאו, שהקסם יפוג, שזו תהיה חזרה מיותרת שתהרוס את החוויה הקסומה הראשונית, אבל הרגשתי בלב את הכמיהה לחזור לשם, הרגשתי שזה נכון לכולנו, שהמסע שם לא תם, והילדות היו איתי.
אחד הקשיים שחוויתי שם, ובעצם ליווה את המסע הזה בשירגאו, זה שגיא פחות התחבר, ובכל זאת טסנו כמשפחה, וקודם כל כזוג הורים עם 3 ילדות. בהתחלה גיא סירב לחזור, אבל כשכולנו חלינו מחוץ לשירגאו הוא הרגיש שצריך שינוי וזה הזמן לחזור. אז חזרנו… והקסם? לא רק שלא התפוגג, הוא גדל, התעצם.
בין אם זה הגלישה שהפכה ליותר אינטנסיבית, מתקדמת, ממכרת, ממלאת, בין אם זה החיבור לאנשים, מדריכי הגלישה, שאר המטיילים שנוצר איתם חיבור חזק.
חזרנו למלון אחר, מלון שיש בו הרבה ישראלים והוואי ישראלי, חששתי גם מזה, שזה יהיה טו מאצ', אבל להיפך, זה רק נתן לנו עוד חוויות, עוד היכרויות, עוד כיף לי ולילדות.
חזרנו למשפחה חברה שהכרנו בטיול הקודם, שהיה לנו ממש ממש כיף איתם, משפחה מיוחדת עם מלא סיפורי טיול מעניינים, משפחת גיבורי על אני קוראת להם. ועוד הספקנו לפגוש משפחה שבדיוק עזבה לערב אחד כיפי ומחבר עם שיחות מעניינות וחיבור מהנה של הילדים. בהמשך גם הגיעה עוד משפחה מקסימה ממש שהילדים מאוד התחברו וגם אנחנו ההורים, עשינו איתם טיול יום מהנה וגם בהמשך עברנו לישון במלון שלהם, היה מדהים לבלות איתם. כך ששירגאו, רק פתחה לי את הלב יותר ויותר.
והחיבור למקומיים, למדריכי הגלישה המדהימים שאני עדיין בקשר איתם, לעובדי המלון, המסעדות, אפילו נהגי הטרייסיקל, העובדת במסעדה שעברנו בה בדרך והייתה רצה לחבק ולנשק את הילדות, כולם כבר זיהו אותנו ואנחנו הרגשנו חלק… הרגשנו בית… הרגשנו אהובות ומחוברות. אנשים שם עם לב פתוח, כל אחד שאני רק שואלת לשמו מספר ומשתף על חייו, שואל, מתעניין, פותח את ליבו וביתו. הרגשנו חיבור אמיתי. גם לתרמילאים המהממים שהכרנו, שלקחו את הילדות לאכול קינוח מקומי, שיחקו איתן, דיברו איתן, התעניינו, כולנו הסתדרנו כל כך טוב ביחד. ובשישי הייתה קבלת שבת משותפת ומרגשת.
בילינו לא מעט ימים גם בהכנת תכשיטים בחנות קטנה ומקסימה, עשינו שיעורי ציור מדהימים בבית של אחד ממדריכי הגלישה שגר במקום הכי פסטורלי ומטריף שראיתי, והוא אמן מטורף, ומעבר לזה הוא מורה ממש ממש טוב לציור. אני ציירתי ציור אחד, בדייט עם חברה… שזה היה ממש כיף, לצאת לדייט אמהות. אבל הבנתי שציור זה פחות הקטע שלי, אז אלה הייתה באה לצייר אצלו ואני הייתי נהנית מהשקט, הנופים, והחברה הטובה. המקום הכי מרגיע שהייתי בו.
ופשוט שהינו, חיינו. בלי הרבה טיולים… הכל היה שם כל כך קל, נגיש, נוח, משמח. הטרייסיקלים הזמינים בכל מקום איפשרו התניידות נוחה, זולה ובקלות גם בלי אופנוע. אוכל טעים, חברה טובה, ים מדהים, גלישה. מי צריך יותר מזה?

בכל בוקר קמתי מוקדם, ממש מוקדם, סביב שעה 4 ביקיצה טבעית, גם כשהלכתי לישון מאוחר, פשוט קמתי בהתרגשות, הלכתי לראות זריחה מהממת, יצאתי לגלוש. הייתי מלאה באנרגיה, אנרגית חיים.
אני מאוד אוהבת את הים בשירגאו, הוא לא הים עם החוף הלבן הרך הבתולי… יש לו גם חופים לבנים, אבל ברגע שנכנסים למים יש סלעים, אלמוגים, אבנים, אצות, עולם. אני ממש אוהבת את זה… אני אוהבת פרא, טבע, החופים הבתוליים זה נחמד, אבל עבורי זה משעמם. אני יכולה ללכת בשפל שעות על הריף ולראות כוכבי ים, נחשי ים, צדפים, צדפות, דגיגונים, אלמוגים ועוד… זה הכי מרגש אותי.

ובכלל הבנתי כמה מה שחשוב לי בטיול, מה שמרגש אותי, שמושך אותי, זה לא ללכת לראות נקודות תיירותיות יפות שלוקחים אותי בואן או בסירה, זה הדברים שקורים בדרך, בלי כוונה, זה הטיולים עם האופנוע בדרך לספוט גלישה כשרואים מקומיים מתנהלים בחיי היומיום, זה חופים ריקים מלאים בקסם כשהולכים לגלוש בספוט מבודד, זה אי מלא בציפורים ומפלים וגלים בצבע טורקיז שמתנפצים עליו כששטים לצד האי בסירה כדי לגלוש, זה ביקור בבתים מקומיים שמארחים אותך בדרך לגלישה, זה אוכל מקומי בגרושים שעוברים למכור בין הבתים כשהולכים לגלוש ב6 בבוקר. אלה הדברים שמרגשים אותי, שמשמחים אותי, שלשמם אני מטיילת. ועל כל זה שירגאו ענתה לי.
בגלישה התחלתי מלונג בורד וגלים בינוניים, ולאט לאט התקדמתי, עברתי 3 גלשנים כשהאחרון הוא שורט בורד וגלשתי איתו בגלים גדולים משהתחלתי, גם בטכניקה השתפרתי, בחתירה, בכיוון של הגלשן, בתפיסת הגלים, בייצוב עליו, בכל גלישה הרגשתי שיפור והרגשתי איך אני מתחזקת. אם בהתחלה כל חתירה אחרי רכיבה על גל היו שורפות לי הידיים, בסוף כבר לא הרגשתי את זה, תחושה מדהימה של חוזק ויציבות. וכל זה לצד חברים טובים, גם המדריכים, גם הבנות המהממות שלי שהתקדמו בטירוף בגלישה ואני ממש גאה בהן, וגם מטיילים נוספים שגלשו איתנו והיה ממש כיף ביחד, חיזקנו אחד את השני.

החוויה של הילדות בגלישה הייתה עוצמתית מאוד. זה היה ממש טירונות עבורן. בהתחלה חששו לקחת אותן לגלוש בסירה בלב הים, הרבה זמן היינו צריכים ללכת מהחוף, אבל ככל שנוצרה יותר תקשורת, קירבה וביטחון בין המדריכים לבין הילדות, ככה הם יותר סמכו עליהן, והבנות יותר סמכו על עצמן ועל המדריכים, ואת הגלישות האחרונות בילינו רק בלב הים בגלים ענקיים והיה מטורף ומדהים. כל מי שראה אותן גולשות הופתע מכמה הן קשוחות ומתמודדות בתנאים קשים.
כמובן שגם עם זה עברתי בעצמי תהליך, בתור מי שהתחילה את הגלישה עם פחד גדול מ-ים, מים, גלים גדולים, כרישים, מדוזות, פציעות ועוד… סיימתי בזה שהילדות שלי גולשות איתי בלב ים ואני חשה בטחון ויודעת שאנחנו מוגנות.
הבנתי שהגלישה עונה לי על כל הצרכים, הרגשיים, המנטליים, הפיזיים והחברתיים. לכן כשעזבנו נוצר חלל גדול, ריק, אבל, היה קשה לעזוב, היה קשה לשמוח. זה נשמע מוגזם, והרי באנו לטייל, לא להשתקע, בטח לא בתחילת הטיול, אבל אני חוויתי שם חוויה עוצמתית מאוד שלא רציתי שתיגמר.
הפרידה הייתה עצובה. קנינו למדריכים מתנות אישיות בהתאם להיכרות איתם, כתבנו מכתבים, פרידה שמלווה בדמעות וחנק בגרון, למרות שידענו שנחזור לשם מתישהו.

אז החוויה הזו נגמרה, וטסנו לקורון.
קורון זה אי בפלאוון, גיא בעיקר מאוד רצה את הנופים היפים שיש בו, באמת נופים עוצרי נשימה. תוך כדי דיברנו על שירגאו, על התחושות, שלו, שלי, על העתיד, על המחשבות שלנו, צחקנו ועדיין צוחקים על שירגאו, שכלום כנראה לא ישתווה לה מבחינתי.
קורון היא קצת ההיפך ממה שאני אוהבת, אם אני אוהבת אווירה, חיבור למקומיים, דברים שרואים תוך כדי החיים, קורון עצמה (או יותר נכון האי ליד קורון שעליו ישנים) לא יפה, אנשים לא חביבים במיוחד, אין חיבור עם המקומיים, אין סתם טיולים בשכונה… היא כולה מאוד תיירותית, והיא מבוססת על האטרקציות שעושים בה, איילנד הופינג מאוד ארוך ומושקע, שנירקולים, צלילות, מעיינות חמים ועוד…
אז הייתי שם בשביל גיא, בשביל המשפחה, כי אנחנו ביחד, ולא סבלתי, אבל הייתי כל הזמן עם מועקה בגרון, נותנת לתחושות להיות, לריק שנוצר לקבל את מקומו, לא כופה על עצמי לשמוח וליהנות כשזה קשה, מתאבלת על הפרידה משירגאו. עם זאת, ניסיתי להטיב את יומי, קמתי מוקדם ורצתי, עשיתי אימונים, דברים שעושים לי טוב בלב, ניסיתי למלא את החלל.
בקורון טיפסנו על הר, בילינו במעיינות חמים, ועשינו איילנד הופינג עם עוד 4 צעירים ישראלים ששידרגו לנו את הטיול (בכלל החיבור עם הצעירים בטיול מדהים, הילדות ממש מתחברות אליהם והם לילדות). האיילנד הופינג מהמם, נופים מטורפים, אם כי, כמו שכבר ציינתי, פחות עושה לי את זה לעבור בסירה מנקודה לנקודה, אבל נהנתי סך הכל. בסוף כבר הייתי מותשת. הרבה יותר מתיש אותי לעבור עם סירה בין 7 נקודות מאשר לעשות טרק על הר 7 שעות או לגלוש 4 שעות.

סיימנו לטייל בקורון וטסנו למנילה, שהפתיעה לטובה, במנילה היה לנו רק לילה 1 למעבר, לקחנו שם מלון מהמם עם בריכה על הגג, הלכנו לשוטט בקניון כי היינו צריכים מסמכים לויזה לויאטנם, סך הכל העיר לא מגעילה כמו שציפיתי… אפילו נחמדה, אבל זה כנראה ספציפי לאזור שבו ישנו. גם נהננו מחומוס טעים.

עכשיו אנחנו בטיסה לויאטנם. מקווה שהיא תפתיע לטובה, תפתיע היא בטוח… כי בכלל לא תכננו לטייל בויאטנם אז אין ציפיות.

הפיליפינים ממש הפתיעו אותנו לטובה. טיילנו שם חודשיים, חצי מזה בשירגאו, עברנו הרבה מקומות:
פורט בארטון בפלאוון, שירגאו, קמיגין, מואל בואל, אוסלוב, בוהול, שוב שירגאו וקורון. כל אי הביא קסם אחר מיוחד, אנשים אחרים, חיבורים שונים.

עוד 4 חודשים אני מתכננת לחזור עם הבנות לסיים את הטיול בנסטינג בשירגאו, לסגור מעגל. בינתיים יש לנו 4 חודשים לחוויות חדשות, משפחתיות, מרגשות ומעניינות.

את הפוסט האחרון שלי כתבתי על הביקור בשירגאו בעודי חולה באי קמיגין.
מאז עברו מלא מים בנהר… והגיע הזמן לחזור קצת על התקופה האחרונה. הכתיבה עוזרת לי לעבד את מה שעברנו, להיזכר, לתת לזה תוקף, לתת מקום לתחושות ולעשות סדר במחשבות.
אז אחרי שירגאו טסנו לקמיגין, קמיגין זה אי בתולי ומקסים, יש בו הרי געש, מה שיוצר חול ים כהה, ולא החול הלבן שהתרגלנו אליו, נוף מיוחד של הרי געש, מפלים ועוד אוצרות טבע.
קמיגין מאוד רגועה, אני התרשמתי גם שהרבה מהאנשים שחיים שם ממעמד סוציו אקונומי יחסית גבוה. זה לא נאמר לי, אבל לפי הבתים שיש שם, סגנון האנשים והחנויות, כך התרשמתי.
לקמיגין הגענו יחד עם חברים אהובים שהגיעו מהארץ, הבנות מאוד שמחו לפגוש את החברים וגם אנחנו, זה הוסיף הרבה עניין לביקור על האי.
באי ישנו בריזורט מקסים של זוג אלבני ופיליפינית, מקסימים, שמקפידים על ריזורט ברמה מאוד גבוהה של נקיון ואסטתיות ומבשלים מדהים. הכל היה שם מאוד רגוע, יפה ונינוח.
מבחינת עשייה, אין המון מה לעשות. יש אי לבן שכיף לבקר בו, בגלל שקמיגין עם חופים שחורים, אי עם חול לבן זה מיוחד שם, יש אי נוסף מהמם שנקרא מנטיגי שהוא אי קטן, בתולי ויפיפה, שטים אליו עם סירה וסביבו אפשר לשנרקל, יש שם שוניות יפות, דגים וצבי ים.
בקמיגין עצמה אפשר ללכת לסיור של מפלים, בריכת מי סודה, מעיינות חמים, אחלה טיול יום בין האתרים השונים, המפלים מאוד מרשימים וכיף לרחוץ במים הקפואים, הטבע בדרך מסביב יפיפה, האווירה כיפית, אנחנו נסענו ברכב גדול פתוח אז זו גם הייתה חוויה מהנה עבורינו. קמיגין היתה עבורינו מקום מפגש מושלם עם החברים ובית הבראה עבורי. היינו שם 7 לילות, שזה דיי והותר. יש שם גם מסעדה מעולה עם דגל ישראל ובין היתר מנות ישראליות מצוינות אבל לא רק (נקראת Hayahay), הריזורט המעולה אגב נקרא Agoho resort. בלילה האחרון עם החברים עשינו בריזורט שלנו מסיבה ספונטנית עם המארחים, היתה חוויה מגבשת, סוחפת, מצחיקה ומהנה.
נהנתי מאוד בקמיגין, אבל כל הזמן היה לי דגדוג בלב שאני רוצה לחזור לשירגאו, וגם הבנות לא הירפו ויומיום ביקשו לחזור לשירגאו, כמיהה לא מוסברת למקום המיוחד שלא מיצינו.
בהתחלה לא תכננו לחזור לשם כי גיא לא רצה, הוא לא אוהב לחזור למקומות וגם פחות נהנה שם מאיתנו כדי לרצות לחזור לשם (חזרה לשם זה טיסות בעלות דיי גבוהה וזמן מהטיול).
בשלב מסוים החלטתי לשחרר מהרצון לחזור לשירגאו והודעתי לבנות שכרגע לא חוזרים לשירגאו, ממשיכים בטיול.
אני באופן אישי לא מתחברת לאטרקציות תיירותיות, מקומות שהמקומיים הפכו לאטרקציה תיירותית שרק התיירים מגיעים אליה ומשלמים עליה הרבה כסף, במקרה הטוב זה רק הורס את התחושה שזה חלק מהטבע, במקרה הרע זה מרגיש כמו מלכודת תיירים.
עם זאת, הבנתי שבאטרקציות האלה יש משהו שמשמח את הילדות, אלה אטרקציות שמרגשות אותן וגם גיא אוהב את זה, והרי אנחנו משפחה, אז במסגרת השחרור שלי משירגאו (שם לא היינו בעניין של אטרקציות כמעט, ויותר שהינו ונהננו מהאווירה והגלישה), החלטתי שאני משחררת גם מהאנטי לאטרקציות תיירותיות וזורמת עם זה למשך כמה זמן, חלק מהמסע מבחינתי זה גם לשחרר התנגדויות ולהתנסות באזורים שפחות נוחים לי.
באופן ספונטני החלטנו אחרי קמיגין לטוס לסבו ומשם לנסוע למואל בואל ומשם לאוסלוב ולבוהול, כל המקומות שמסומנים עם אטרקציות. בדרך השארנו בבית חב"ד בסבו מזוודות גדולות, כדי לעשות את המסלול הזה "לייט".
מואל בואל- עיירה, כשהתיירים מתייחסים לרחוב אחד מתוך העיירה שם מתרכז הכל… רחוב צפוף מלא בגסטהאוסים, מלונות, מסעדות ודוכנים לתיירים, רחוב מאוד תיירותי, שבסופו ים עם כמויות משוגעות של להקות סרדינים.
באזור מואל בואל יש 2 אטרקציות עיקריות- שנירקול עם להקות סרדינים וצבי ים, וטיול במפלי הקוואסן שכולל קפיצות מהמפלים לתוך הבריכות.
את מואלבואל לא אהבנו בכלל. מזג האוויר לא האיר לנו פנים, היה דיי גשום וסוער, לא אהבנו את המלון ולא את האווירה ברחוב התיירותי שבכל צעד מנסים למכור לך משהו.
במהלך השהות שם אלה העלתה חום, מזה חום? קדחה!! את מפלי הקוואסן לא הספקנו לעשות אבל שמענו שזה ממש כיף, אם כי מאוד עמוס ומתוייר. את השנירקול עם הסרדינים עשינו, היה מהמם, המוני סרדינים מתחתיך, כמו מסך תלת מימד מלא בדגים כסופים בכמויות לא נגמרות שנעים יחד בים. אבל גם שם, בים הפתוח, עמוס, מתויר ומנסים למכור לך דברים לאטרקציה.
מאוד לא אופייני לאלה להעלות חום גבוה, לרוב אלה לא חולה וכשכן זה חום נמוך, לילה אחד והיא עוברת את זה. פה כבר יומיים 40 חום והיא מעוכה לגמרי, התחלנו לדאוג.
גם מצב הרוח שלי לא היה טוב במואל בואל, האנרגיה שם הייתה לי לא טובה, גם אני התחלתי להרגיש חולה והמשכתי לחלום על שירגאו, בשלב מסוים העלתי את זה מול גיא שתמך ואמר שהוא מוכן לחזור לשירגאו. החלטנו שאחרי בוהול חוזרים לשירגאו והזמנתי כרטיסי טיסה, מצב הרוח השתפר. כשהילדות התעוררו בבוקר סיפרנו להן והן ממש שמחו מהחדשות המפתיעות.
ממואל בואל נסענו לאוסלוב, בדרך ביקשנו מהנהג לעצור במרפאה. הרופא שלח לבדיקות דם לשלול דנגי וכל מיני מחלות מסוכנות.
לא גילינו בבדיקות מה יש לה. היא המשיכה לרתוח ככה 4 ימים.
באוסלוב יש אטרקציה עיקרית שהיא שנירקול לצד כרישי לוויתן ענקיים.
התלבטתי לגבי האטרקציה הזו, בהתחלה לא רציתי, כי אומנם הם בים הפתוח, אבל תושבי אוסלוב מאכילים אותם ובכך הורסים את הטבע, הכרישים לא נודדים והופכים לתלויים בבני האדם, האוכל שנותנים להם לא בהכרח מתאים להם. מצד שני, זה מפרנס עיירה שלמה ותיירות היא דבר שהורס את הטבע, לא רק האכלה של כרישים. הילדות הכריעו שלא רוצות לוותר על האטרקציה ואני החלטתי לשחרר ולאפשר.
לאוסלוב הגענו ללילה אחד בלבד כיוון שאמרו לנו שזו עיירה מוזנחת שאין בה כלום, כמעט וויתרתי גם על הלילה הזה והגעתי עם המון חששות ועם ילדה מאוד חולה, מה גם שהזמנתי מלון שהיה זול בצורה מחשידה, ממש זול, ומדורג גבוה.
כשהגענו לאוסלוב הופתענו ממש לטובה. מלון מקסים (לא ממש מלון, זה רק 2 חדרי אירוח), ממש על הים, באזור אותנטי, מקומי… כשיורדים מהמרפסת לים כל השכונה נראית מקומית, בלי בתי מלון ענקיים על הים, ומי שהיה בים זה ילדים מקומיים, נערים שבאו לדוג את ארוחת הערב, אבא ובן שבאו לרחוץ במים, קסום. והים שקוף, מהמרפסת רואים כוכבי ים כחולים על הקרקעית, קיפודי ים, ממש גן עדן. למרות שהייתי קצת חולה לא התאפקנו והלכנו לרחיצת ערב בים הקסום, אין ספק שזה עזר להבריא אותי.
מצד אחד ים נקי, צלול, עם עולם מים עשיר, הכל מאוד אותנטי ופשוט, מצד שני מעבר לכביש יש סופר גדול, מסעדות ובתי קפה. מקום מדהים שממש הצטערנו שלא בילינו בו כמה לילות במקום במואל בואל המתויירת. היו לנו גם מארחים ממש מתוקים שסיפרו על העיירה, על החיים שם, לקחו אותנו לכרישים והציעו לקחת לעוד מקומות, דאגו שנרגיש הכי טוב ובנוח, עזרו לנו עם הזמנת ארוחת הבוקר למרפסת המלון, וסיפרו שלפעמים מגיעים מתחת למרפסת גם צבי ים.
השחייה עם כרישי הלוויתן הייתה חוויה מטורפת!!!! קמנו ברבע לחמש לפנות בוקר כדי להגיע לפני כולם, ואז הגענו וגילינו תור פסיכי. מצד אחד כל האטרקציה מאוד ממוסדת, מסודרת, ויש תור ענק, אבל אף אחד לא עוקף ולכל אחד ברור מתי תורו, מצד שני חוויה מדהימה לשחות עם היצור הענק והמרשים הזה ממש במרחק נגיעה (האמת שהוא גם נגע בנו כמה פעמים). אפילו אלה שהייתה חולה וחשבה לוותר כמה פעמים ולחזור למלון, כל כך התרגשה מהחיה הענקית שהיא הראשונה שקפצה למים, והיא בכלל תכננה להישאר על הסירה ובאה בלי בגד ים, קפצה כמו שהיא עם הבגדים. היה אדיר ומרגש.
אחרי הכרישים חזרנו לארוחת בוקר במלון ויצאנו למעבורת שלקחה אותנו לבוהול. חששנו מהמעבורת עם ילדה חולה שסובלת מבחילות בנסיעות ושיט, אבל השיט עבר ממש טוב.
בוהול זה עוד מקום מתויר עם אטרקציות.
למעשה נמצאים רוב הזמן באי ליד בוהול שנקרא פנגלאו ומחובר בגשר לבוהול. לקח לנו זמן למצוא אוכל טעים בפנגלאו (חוץ מהשאקה שזו רשת של מזון בריא, טבעוני, יפה ומערבי, עם כל מיני שייקים, גלידות מפירות עם גרנולה, ועוד), ובכלל להתחבר למקום. בעיקר שכולם ממליצים לישון באזור של אלונה ביץ', שזה אזור מתויר מלא במסעדות לא מוצלחות, אין שם אווירה או חוף יפה במיוחד או משהו שמסביר למה כולם ממליצים להסתובב באזור הזה.
גילינו בהמשך חופים יפיפיים ואזורים נעימים לבילוי.
ישנו במלון נחמד בבעלות שוויצרית ובסוף גם מצאנו מסעדה שוויצרית מערבית טובה לא רחוק מהמלון.
במלון שהו איתנו זוג קוריאני עם ילדה בת 8 שלא דיברה אנגלית, זה תמיד מפתיע ומרגש אותי לראות איך ילדים מצליחים לתקשר ולשחק יחד בלי שפת דיבור משותפת, אורי ולירי שיחקו עם הילדה שלהם בבריכה במשך שעות, כשהן לא מחליפות מילה… רק בשפת גוף.
כל תחילת בוהול, כשהחום של אלה עוד גבוה, הייתי בקשר עם אנשי רפואה וחברים וכבר שקלנו להגיע איתה למיון לעוד בדיקות כי החום גבוה ולא יורד והיא לא נראתה טוב.
לשמחתנו אחרי יומיים בבוהול אלה הבריאה, החום ירד ואיתו גם הדאגות, סוף סוף אפשר לנשום. היא עדיין הייתה מעוכה וחלשה, אבל האמנו שהמחלה מאחורינו. אלה מצאה את המנה המועדפת עליה בשאקה, התחברה שם לספה שבהתחלה הייתה שוכבת עליה מעוכה גמורה בזמן שאנחנו אוכלים בשולחן אחר ובהמשך נקשרה לספה אז גם כשהבריאה אכלה שם לבד, כך בכל יום אכלה מנה מזינה של צ'יה עם פירות שתמיד באה לה טוב ועזרה לה להבריא. תוך כדי שמטפלים באלה ושומרים עליה במנוחה כמה שאפשר, כי גם ככה טרטרנו אותה עם כל המעברים, צריך גם לטפל בעוד 2 ילדות, לבלות איתן בבריכה, לחשוב קדימה לגבי לו"ז אטרקציות, ולהאמין שנצליח לעשות משהו… כשלא ברור בכלל למה אלה מסוגלת ומתי תהיה מסוגלת… בימים האלה היא ממש התחשלה. שחתה עם כרישים כשהיא חולה, נסעה נסיעות ארוכות, שיט ארוך, איך שהבריאה הייתה בטיול אטרקציות ועשתה אומגה. לא פשוט אבל היא תותחית.
בבוהול יש יום טיול יבש ויום שיט. אלה המוכרים והנפוצים.
בטיול היבש נוסעים לכמה אטרקציות- ביקור בשמורה עם קופי טרשיר מתוקים קטנטנים עם עיניים גדולות שחיים באי, ביקור בגבעות השוקולד (מלכודת תיירים מיותרת ביותר בעיניי), זיפ ליין- אומגה אדירה מעל נהר ומפלים- גולת הכותרת של היום.
יש עוד כמה אטרקציות כמו חוות פרפרים ונחשים… אבל אנחנו וויתרנו.
קופי הטרשיר חביבים, הם ישנים ביום, אז המטפלים בשמורה עוברים מנקודה לנקודה שבה הם ישנים ומראים לנו אותם, הקופים יכולים להיכנס ולצאת מהשמורה באופן חופשי.
האומגה אדירה!!! היה לנו שם עניין עם לירי, יש שם סימון גובה ולירי לא הגיעה לסימון ולא רצו לתת לה לעשות. לפני שנסענו לשם בדקתי באתר הגבלת גיל או גובה ולא רק שלא רשום, הייתה שם תמונה של ילד שנראה הרבה יותר קטן מלירי שעושה עם אבא שלו אומגה, אז הנחתי שבגיל צעיר עושים עם ההורים ואין בעיה. כשהגענו ומדדו לא הסכימו שתעשה, אמרו שהרתמה לא מתאימה לגובה שלה, התעקשנו שזו הפרסומת שלהם באתר ולא יתכן לפרסם את זה ולא לאפשר לעשות, אחרי המון התעקשות ואף הליכה למי שמחבר לרתמה שיבדוק בפועל אם זה אפשרי לרתום אותה בצורה בטיחותית, קיבלנו אישור (סחטיין על גיא שהתעקש ודאג שהדבר הזה יקרה ולא וויתר עד שנענה בחיוב. ממש התגאתי בו על הנחישות והתעוזה) וכל המשפחה עשתה אומגה. הייתה חוויה ממש אדירה, מדובר על אומגה בגובה 120 מטר מעל נהר יפיפה, נהר הלובוק.
למחרת אורי העלתה חום, חשבתי שאני מאבדת את זה, נמאס כבר. גיא נשאר לנוח איתה בחדר ואני ביליתי עם לירי ואלה בחוף ים מקסים, לא לפני שעשיתי לה טיפול (איזה מזל שלמדתי לטפל באייפק לפני המסע, לא יאמן כמה אני משתמשת בכלי המדהים הזה וגם נעזרת בחברים ומורים ללימודים).
באופטימיות לא ברורה הזמנו למחרת שיט, כשלא ברור איך אורי תעשה את זה, אבל זה היה יום אחרון בבוהול ואורי לא רצתה לפספס. באופן ממש מפתיע אורי התעוררה בבוקר בריאה, עם מצב רוח טוב ובלי חום. יצאנו ליום טיול הבא:
שיט- אם קמים ממש מוקדם עם הזריחה אפשר לנסות לראות דולפינים עם הסירה, הם לא מבטיחים שנראה כי אי אפשר לדעת אם הדולפינים יבואו, התמזל מזלנו ואחרי שהערנו את הילדות בחמש בבוקר- ראינו כמה להקות דולפינים מהממות וזה היה ממש מרגש!!!
משם שטים לאי קטן שחיים עליו כ3000 אנשים ויש עליו אפילו בית ספר ומרפאה, למרות שהוא בסך הכל בקוטר של 600 מטר. סמוך לאי יש שמורה עם ריף שמשנרקלים בה (בתשלום כמובן, זה מממן את תושבי האי), כמויות הדגים שראינו בריף הייתה אדירה, זה היה השנירקול הכי יפה שעשינו בפיליפינים, או בכלל, מגוון כל כך רחב של דגים מסוגים, גדלים וצבעים שונים, זה היה מהפנט. והדגים מסביבנו, כל כך קרובים, זה הזכיר לי את שומר המסך של הדגים שהיה במחשבים פעם, הרגשתי שאני בתוך שומר מסך ענק.
מהריף שטים בסירה קטנה לאזור עם צבי ים חמודים, רוב הזמן הצבים על קרקעית הים, המים צלולים אז ראו אותם ומידיי פעם הם עלו לשאוף קצת אוויר ואז הם ממש שחו ליידנו, הם יפים ומתוקים.
אחד הדברים המעניינים ששמתי לב אליהם בפיליפינים ומאוד אהבתי, זה את ההתעסקות של כל אחד רק בעצמו. הם לא שופטים אחד את השני, לא מעירים, אין להם צורך לחנך ולשנות אנשים או סיטואציות. זה מאפשר איזשהו רוגע פנימי כזה, פחות מלחמה במציאות, פחות התעסקות באחרים, כל אחד מרוכז בעצמו ובאיך להטיב את הסיטואציה עבור עצמו מבלי לנסות לשנות מישהו אחר, מבלי לגעור למה פעל כך ולא אחרת. פשוט מגיבים לסיטואציה בלי להתעצבן מהמצב, גם כשמישהו חוסם להם את הדרך, הם לא יעירו לו, הם ימצאו דרך לעבור, הם יניחו שככה זה צריך להיות, שיש לו סיבה, או שהם לא יניחו שיש לו סיבה, אולי הם בכלל לא חושבים על למה הוא עושה את זה, ואם זה צודק או לא צודק, הם פשוט מקבלים שזה המצב ומגיבים אליו בלי לשנות את האחר. וזה נפלא ומעניין וכל כך לא טבעי לי ולמי שאני מכירה בסביבתי.
ובכלל לפיליפינים שפגשתי היה רוגע פנימי כזה. הם שמחים באמת מהלב, הם לא במרדף אחרי כלום, הם פשוט חיים.
מחר אנחנו חוזרים לשירגאו בהתרגשות גדולה מאוד.
נהננו בטיול האטרקציות הזה שכלל הרבה מעברים, בלי הרבה תיקים, עם הרבה פעילויות תיירותיות, נסיעות, הפתעות טובות, הפתעות פחות טובות, אכזבות, דאגות, נחת, אדרנלין, שמחה, עצבים, ועוד…

במהלך טיול הנדודים הזה לקחתי איתי ספר קריאה שאני רוצה להמליץ עליו וגם על הספר הקודם של אותה סופרת. מדובר בספרים הנהדרים של הדס קפלן, סופרת ישראלית שחיה בארה"ב. הספר הראשון נקרא הכל בסדר הילי, ספר מדהים ומיוחד, ממליצה עליו בחום. זה הספר היחיד שקראתי בשנים האחרונות בבית ולא בחופשה, כי הוא היה משהו מיוחד.

את הספר השני שלה קראתי במהלך הטיול הזה ובגלל שהתקשתי להוריד אותו מהידיים נתקעתי בלי ספרים (כי כל השאר היו במזוודות שהשארנו בסבו. מי ידע שתוך יומיים וחצי אחסל את הספר). נקרא פיטנגו בחצר. תקראו! מומלץ.

קמיגין- אגוהו ריזורט, האי הלבן, האי מנטיגי, מפלים, מעיינות חמים ובריכת סודה. זמן משפחה, חברים, הבראה, מנוחה, יצירה, למידה, טיולים, חופש.

אוסלוב- עיירה קסומה, ילדה חולה ושחייה עם כרישי לוויתן

בוהול- קופי טרשיר, גבעות השוקולד, אומגה, דולפינים, שנירקול, חופים ומלון חביב.

קצת מהשאקה, מאכלים טובים לגוף, לנפש ולאינסטגרם (אפילו שאין לי)

עברנו שבוע מאז הגענו לפיליפינים.

וואוו איזו חוויה! המקום הראשון שבחרתי להגיע אליו נקרא פורט ברטון וזו עיירת חוף של חקלאים ודייגים באי המוכר פאלוואן. בחרתי יעד לא קל להתחלה מסתבר, כי הוא גם דורש הגעה בטיסה בתוך הפיליפינים (כמו כל אי בפיליפינים) ועוד נסיעה של 3 שעות עד לעיירה, נסיעה לא קלה לסובלים מבחילות בנסיעות (כולנו).

העיירה עצמה, אומנם יש שם אזור תיירותי על החוף, אבל כל מה שלא בחוף מרגיש מאוד אותנטי, כפר במדינת עולם שלישי. כשהגענו, כמה שניסינו לא להשוות, היה קשה לא לראות את הדמיון הרב לקופנגן בתאילנד, לשם חזרנו שוב ושוב בחופשות שלנו בשנים האחרונות, והפעם בחרנו חוויה אחרת, פחות קלילה ומנותקת.

השוואה יוצרת ציפיות, כמה שלא ניסינו לנתק את ההשוואה ולבוא נקיים מציפיות, עם לב פתוח למה שיבוא, זה היה שם. וכשמשווים בין קופנגן לעיירה המיוחדת פורט ברטון, זה לא עושה לפורט ברטון חסד, כי ברוב הקטגוריות על פניו מרגיש שפורט ברטון פחות מוצלחת. אם זה ברמת המלונות, הפסיליטיז, הנקיון, טעם ומגוון האוכל, המסאז'ים, ועוד… ובהתחלה זה היה קשה. אבל אחרי שהתחושות היו שם, וקיבלתי אותן, גם הזכרתי לעצמי שהגעתי לטיול, למסע, לחוויה, ולא לחופשה בבועה של קופנגן.

הקסם קרה… למדתי להעריך את הקסם של פורט ברטון. נתחיל מהאפשרות לראות את החיים שם. אם בקופנגן עיירות הנופש הם רק תיירותיות, לא רואים סתם משפחות, גרים ליד המלונות עובדי המלונות או אנשים שעוסקים בתיירות, בפורט ברטון כל העיירה נשארה אותו דבר (מניחה שקצת השתנה), מאוד פשוטה, בתים קטנים של משפחות מקומיות, והאנשים רובם עוסקים בחלקאות, הכל מסביב מלא גידולים חלקאיים, רוב העיירה עוד לא נרמסה על ידי המלונות. כך שברגע שהולכים פנימה מהחוף זוכים להיות בכפר מקומי. אין שם כל מיני רשתות סופרים בינלאומיות וחנויות תיירות… הכל שם חנויות קטנות מקומיות שגם המקומיים קונים בהן, כן יש כבר מסעדות מערביות. שילוב של חופש על חוף מהמם, עם ביקור בעיירה פיליפינית לא מאוד מפותחת.

כמובן שיש מחיר לאותנטיות הזו, והחדרים היו ברמה סבירה, המון נמלים עוקצות על החוף, לא תמיד יש מזגן ואם כן הוא לא להיט, גם האינטרנט לא ממש מתפקד, התניידות ברגל ובטוקטוקים בעיקר, חול בחדר ועוד… (הייתה גם אופציה לעבור למלון מפנק, שכל מה שכתבתי לא קיים שם- יש אינטרנט חזק, נקי מאוד, מזגן מעולה ועוד… אבל זה לא על החוף וגם מרגיש מחוץ לעיירה אז החלטנו שלא, בעיניי הפשטות היא חלק מהקסם). אבל בעיניי שווה את הייחוד של העיירה הזו.

גם בחוף עברנו מלון באמצע כי רצינו מלון עם יותר אווירה ומצאנו מלון מקסים ממש, מול הים הקסום.

היה מעניין לראות איך במלון הראשון שפחות חיבבנו, כשהגענו חשבתי שלמחרת נעזוב, אבל פתאום עברו 3 ימים וראיתי איך הסתגלנו, וזה הפך להיות בסדר. אחרי שעברנו היה עוד יותר נעים וכיף, אבל רמה דומה. לאט לאט גם הצלחתי להכניס קצת יוגה לבקרים שלי וזה שידרג את הימים שלי.

עוד מהקסם של המקום… מהחוף אפשר לצאת בסירה לאיים וחופים מהממים נוספים, שנירקולים מעל ריפים יפים, לצד צבי ים וכוכבי ים, טיולים בג'ונגלים מסביב. בחוף יש שקיעות מטריפות. בעיקר בעיקר אנשים פשוט מקסימים ולבביים!! המקום מרגיש מאוד בטוח ונעים, מצד אחד לא רואים בך ארנק מהלך שרק מנסים להוציא ממנו כסף, גם לא נבוכים מקיומך לצידם, הם מחייכים אלינו, מדברים איתנו ושמחים מהביקור שלנו. פגשנו שם אנשים סקרנים, נעימים, נדיבים, שמחים לעזור ושמחים בחלקם. המפגש עם אנשים הוא תמיד מה שהופך את החוויה לעמוקה ומעניינת, בין אם מטיילים נוספים שפגשנו שם ובין אם מקומיים. אחד הדברים שהיו לנו שם הכי משמעותיים ומיוחדים והפכו את החוויה להרבה יותר מדהימה זה היכרות עם משפחה מקסימה ישראלית שחיה שם כבר 5 שנים, שבחרו לחיות חיים בקצב אחר, עם אפשרויות אחרות, ברוגע, בטבע, ברמת חיים גבוהה, בלי להתנצל על כך ליד שכניהם. הם גם בחינוך ביתי והילדים מיד התחברו. בעיקר נוצר חיבור חזק ואוהב עם הבת המהממת שלהם (גם האחים שלה מהממים ומתוקים), ילדה סופר מיוחדת וחכמה, שיודעת להסתדר ולמצוא פתרונות, רגישה ומתוקה עם לב ענק, שמגדלת המון חיות, מבינה את הטבע, את האנשים, והיה חיבור לבבות מטורף… המשפחה הזו פתחה לנו את ליבם וביתם, זכינו לראות צורת חיים אחרת, הם הכירו לנו גם את העיירה וענו על המון שאלות סקרניות. קיבלתי מהם הרבה השראה.

כך זכינו לראשונה להבין שחלק מהמשמעות של המסע זה חוץ מלהיפגש ולהכיר – גם להיפרד. היה קשה להיפרד מהעיירה המהממת שאומנם לא הייתה קלה, כי עם האותנטיות מגיעה גם פשטות בצורת המחיה ותנאים פחות מפנקים, אבל נכנסה לי עמוק ללב. פרידה מילדה מתוקה מקומית שהילדות שיחקו איתה במלון (בת של אחת העובדות), ובעיקר קושי גדול בפרידה מהמשפחה המדהימה שהתחברנו אליה כל כך, הילדה המיוחדת שהתאהבנו בה כולנו. הבנה שמעכשיו כל אחד שיכנס לנו ללב, נצטרך גם להיפרד ממנו בשלב כזה או אחר ולא נרצה שזה יסגור לנו את הלב. מעניין אם לאט לאט מתחסנים מהקושי בפרידה, מהמחנק בגרון, מתחושת ההחמצה והתהיה כשנפרדים.

אתמול היה יום מעבר, נסיעה ארוכה וטיסה. עכשיו אנחנו בעיר גדולה באי אחר, בדרך לעוד אי – שירגאו. תיכף הטיסה ואני ממש סקרנית לגלות איך נחווה אותו.

המלצה רותחת לטיול מושלם לעונה הזו, אחד המסלולים האהובים עלינו. ומה שמוסיף לכיף… שהוא במרכז, לא צריך לנסוע שעות. רוב הטיול לא מוצל ולכן מתאים לימי החורף.
תחילת המסלול בשמורת שפך נחל שורק, חונים ומתחילים ללכת לצד הנחל לכיוון הים. ההליכה אורכת כשעתיים (עם ילדים צעירים והרבה עצירות. למבוגרים אני מניחה שכשעה) עד הים. המסלול מסתיים בחוף פלמחים, החוף הלא מוכרז של הקיבוץ. חוף מהמם ופראי.
בדרך יש המון טבע, צמחיה, עצים גדולים ויפים, עופות מרשימים על שפת הנחל, דגים, ועוד חיות כגון חיפושיות, חרדונים, צבים (אנחנו נתקלנו בצב חמוד) והחלק הכי כיפי שבדרך יש מלא דיונות חול לרוץ ולהתגלגל בהן.
המסלול יפה ונעים.
בחוף עשינו פיקניק, טבלנו רגליים, שיחקנו בחול, עשינו התעמלות.
הדרך חזרה מתחילה מאותה דרך שבאנו, בשלב מסוים השביל מתפצל וחוזרים מדרך קצת שונה כך שעושים מסלול מעגלי, בדרך חזרה עוברים דרך עץ (למעשה אלה כמה עצים שיוצרים מרחב מדליק) שממש כיף לטפס עליו.
כשמסיימים את המסלול אפשר לקנח במלבי מעולה שעומד ממש בחניה.
*מוסיפה בכוכבית שהטיול לא קל להליכה. אלה ואורי הלכו אותו בקלות גם שנה שעברה (אורי הייתה בת 6) והן בכושר טוב, אבל לירי שתיכף בת 5 וקצת פחות אוהבת ללכת הרבה התעייפה באמצע ומסתבר שהיא עוד נכנסת למנשא שלי אז נשאתי אותה על הגב כדי להקל עליה. רק לקחת בחשבון שלילדים צעירים זה לא מסלול פשוט. אפשרות נוספת עם קטנטנים, אם לא רוצים לשאת אותם במנשא, אפשר פשוט לקצר את המסלול ולא להגיע עד הים.

אני ממש אוהבת את העובדה שהבית שלי קטן, מאז ומתמיד חלמתי לגור עם המשפחה בבית קטן, יש בזה קסם שיוצר דיוק והתאמה בכל רגע, בנוסף לעובדה שזה מרגיש חמים, קרוב, משפחתי. יחד עם זאת, יש בזה גם אתגרים ולפעמים קשה לענות על הצרכים של כולם בבית קטן.

אני אוהבת אתגרים. אז אחד האתגרים והמתנות זה שכל הילדות ישנות בחדר אחד, ולא סתם חדר אחד, אלא חדר קטנטן. אט אט הילדות גדלו והן זקוקות גם למרחב פרטי, עם הדברים הפרטיים שלהן. אמנם יש עוד חדר משחקים מרווח, אבל אין לי כוונה להפוך אותו לחדר שינה נוסף. לכן הייתי צריכה הרבה יצירתיות כדי ליצור מרחב שינה כמו שאני אוהבת, יחד עם חדר ילדים שמאפשר מרחבים פרטיים. מבחינתי בחדר שינה צריכים להיות רק דברים רגועים ונעימים, שלא עושים בלאגן בעיניים, חדר שהוא לא מציף את החושים. למשל מיטות, בובות וספרים.

אז מה הפתרון? מיטות גלריה, מיטות הגלריה בגובה של כ80 ס"מ, מתחת לכל מיטה יש מרחב פרטי לכל ילדה, כל אחת בחרה לה שטיח שהיא רצתה, שידה לשים בה את ה"אוצרות" והדברים האישיים שלה, כרית, מנורות קטנות ווילונות. כל אחת סידרה לעצמה מרחב מקסים פרטי ונעים, שם היא גם שמה דברים שהיא לא רוצה שיגעו כמו תיבות אוצר, פיות וכו', מתבודדת שם כשזקוקה לזמן שקט וגם מזמינה את האחיות להתארח במרחב שלה.

במיטות הגבוהות מאוד נעים, מרחב מחובר שהוא מעל הכל, שם הכל רגוע ונעים, וליד כל מיטה תלויים קישוטים אישיים של כל ילדה. בחדר יש גם שידת ספרים גבוהה.

כיוון שהחדר שלנו כל כך קטן היינו חייבים להתאים את המידות של 2 מהמיטות, את שתיהן עשיתי בבונזאי חדרי ילדים ונוער בהפרש של שנתיים, ואני ממליצה עליהם בחום!! בשתי הפעמים עשיתי את ההזמנה בטלפון, שלחתי להם מידות מדויקות, קיבלתי סקיצה ברורה של המיטה והגיעו יותר מהר מהמצופה להרכיב את המיטות, השירות היה מצוין, המחירים סבירים והמיטות באיכות ממש טובה. מיקי מבונזאי – 054-4671773.

הנה כמה תמונות מחדר הילדות הקטן והפונקציונלי שלנו שאני מאוד מאוד אוהבת.

אני לא זוכרת איך הכרנו את המוצר הזה, זה היה לפני שנים כשאלה הייתה קטנה, אבל הוא שינה לנו את הלילות.

סדינית הפלא מאפשרת להוציא רק אותה ולהחליף לאחרת במקום להחליף את כל המצעים. כן אני מכירה את השיטה של לשים סדין על סדין כשביניהם שמים מגן, תאמינו לי, הסדינית הרבה יותר קלה ונוחה. בעיקר שאצלנו המיטות גבוהות (מיטות גלריה) וזה עוד יותר מאתגר כל החלפת סדין, אבל גם במיטה נמוכה זה מציל את הלילה.

הסדינית היא סוג של מגן מזרן, אבל היא נעימה לשינה ישירות עליה והיא לא זזה בלילה, היא פשוט מונחת על גבי הסדין, ואז אם יש הרטבה, אפשר פשוט למשוך אותה בלי להוציא את כל הסדין. כמובן שעדיין צריך להחליף שמיכה ובגדים, אבל זה מקל משמעותית.

סדיניות הפלא מעולות לתקופת גמילה מחיתולי לילה, או לתקופה שילד חוזר להרטיב אחרי שנגמל.

אנחנו מכבסים ומייבשים במייבש כבר שנים, הן שומרות על עמידות והגנה ולכן ממליצה לקנות את המקוריות.

את הסדיניות אני הזמנתי מהאתר של ד"ר קושניר. הן מעולות ונוחות. ממליצה.

*לא מרוויחה כלום מהפרסום, ממליצה כדי להקל על הורים כמו שהוקל לי.

אנחנו כבר שנים מבקרות בעין חמד, אבל תמיד בקיץ, כיוון שאנחנו אוהבות להשתכשך שם במים ויש שם המון צל ומזג אוויר נעים גם בקיץ החם.

יש בעין חמד הרבה מרחבים למשחק, לטיול, הילדות מאוד אוהבות לבקר שם ואני אוהבת את הטבע הקסום שיש במקום הזה.

השבוע יצא לנו לבקר שם בסתיו, מסתבר שבסתיו אפילו יותר אנשים פוקדים את המקום כי השלכת שם קסומה. העצים הופכים להיות צבעוניים, הקרקע מתמלאת בעלים גדולים וחומים, יחד עם קרני השמש, הנחל הזורם והגשרים הקטנים, המקום נראה קסום.

מסתבר שיש דבר נפוץ מאוד (בעיקר דתיים ממה שראיתי) לבוא להצטלם שם עם צלמת מקצועית בשלכת. עשרות משפחות הגיעו באמצע השבוע (בסוף השבוע עמוס) עם שלל אביזרים ותלבושות להצטלם צילומי משפחה מקצועיים. מחזה מעניין בפני עצמו עבור מי שאוהבת להתבונן.

ואנחנו פשוט באנו ליהנות ולשחק במרחב המוכר ששינה פניו בבוא הסתיו. כמובן שגם הגנבנו כמה תמונות, כי פשוט יפיפה.

עשינו טיול יחפני על האדמה הלחה, עלי השלכת שנשברים מתחת לרגלינו, המים הקרירים, היה מדהים.

אני מאוד אוהבת צבעי שלכת, אוהבת את הצבעוניות המיוחדת הזו של צבעי הכתום, החום, הצהוב והירוק, שמשתלבים עם השמיים הכחולים.

אז עין חמד… בחורף עוד לא יצא לי להיות שם. אבל בקיץ ובאביב- ממליצה לבקר. לפיקניק, משחק במרחב, או טיול רגלי, הכל אפשרי.

כניסה חינם למנויי מטמון.