אמא שי ממליצה ומשתפת

אז סיימתי את הפוסט הקודם בנסיעה מחודשת לשירגאו.
שירגאו עשתה לי משהו בלב, התאהבות, גילוי, עוצמה.
קשה לי מאוד לסכם את הביקור בשירגאו כי הוא לא כלל הרבה פעילויות, הוא כלל מסע פנימי עמוק ומיוחד שקשה לתמלל למילים.
חששתי לפני החזרה לשירגאו, שהקסם יפוג, שזו תהיה חזרה מיותרת שתהרוס את החוויה הקסומה הראשונית, אבל הרגשתי בלב את הכמיהה לחזור לשם, הרגשתי שזה נכון לכולנו, שהמסע שם לא תם, והילדות היו איתי.
אחד הקשיים שחוויתי שם, ובעצם ליווה את המסע הזה בשירגאו, זה שגיא פחות התחבר, ובכל זאת טסנו כמשפחה, וקודם כל כזוג הורים עם 3 ילדות. בהתחלה גיא סירב לחזור, אבל כשכולנו חלינו מחוץ לשירגאו הוא הרגיש שצריך שינוי וזה הזמן לחזור. אז חזרנו… והקסם? לא רק שלא התפוגג, הוא גדל, התעצם.
בין אם זה הגלישה שהפכה ליותר אינטנסיבית, מתקדמת, ממכרת, ממלאת, בין אם זה החיבור לאנשים, מדריכי הגלישה, שאר המטיילים שנוצר איתם חיבור חזק.
חזרנו למלון אחר, מלון שיש בו הרבה ישראלים והוואי ישראלי, חששתי גם מזה, שזה יהיה טו מאצ', אבל להיפך, זה רק נתן לנו עוד חוויות, עוד היכרויות, עוד כיף לי ולילדות.
חזרנו למשפחה חברה שהכרנו בטיול הקודם, שהיה לנו ממש ממש כיף איתם, משפחה מיוחדת עם מלא סיפורי טיול מעניינים, משפחת גיבורי על אני קוראת להם. ועוד הספקנו לפגוש משפחה שבדיוק עזבה לערב אחד כיפי ומחבר עם שיחות מעניינות וחיבור מהנה של הילדים. בהמשך גם הגיעה עוד משפחה מקסימה ממש שהילדים מאוד התחברו וגם אנחנו ההורים, עשינו איתם טיול יום מהנה וגם בהמשך עברנו לישון במלון שלהם, היה מדהים לבלות איתם. כך ששירגאו, רק פתחה לי את הלב יותר ויותר.
והחיבור למקומיים, למדריכי הגלישה המדהימים שאני עדיין בקשר איתם, לעובדי המלון, המסעדות, אפילו נהגי הטרייסיקל, העובדת במסעדה שעברנו בה בדרך והייתה רצה לחבק ולנשק את הילדות, כולם כבר זיהו אותנו ואנחנו הרגשנו חלק… הרגשנו בית… הרגשנו אהובות ומחוברות. אנשים שם עם לב פתוח, כל אחד שאני רק שואלת לשמו מספר ומשתף על חייו, שואל, מתעניין, פותח את ליבו וביתו. הרגשנו חיבור אמיתי. גם לתרמילאים המהממים שהכרנו, שלקחו את הילדות לאכול קינוח מקומי, שיחקו איתן, דיברו איתן, התעניינו, כולנו הסתדרנו כל כך טוב ביחד. ובשישי הייתה קבלת שבת משותפת ומרגשת.
בילינו לא מעט ימים גם בהכנת תכשיטים בחנות קטנה ומקסימה, עשינו שיעורי ציור מדהימים בבית של אחד ממדריכי הגלישה שגר במקום הכי פסטורלי ומטריף שראיתי, והוא אמן מטורף, ומעבר לזה הוא מורה ממש ממש טוב לציור. אני ציירתי ציור אחד, בדייט עם חברה… שזה היה ממש כיף, לצאת לדייט אמהות. אבל הבנתי שציור זה פחות הקטע שלי, אז אלה הייתה באה לצייר אצלו ואני הייתי נהנית מהשקט, הנופים, והחברה הטובה. המקום הכי מרגיע שהייתי בו.
ופשוט שהינו, חיינו. בלי הרבה טיולים… הכל היה שם כל כך קל, נגיש, נוח, משמח. הטרייסיקלים הזמינים בכל מקום איפשרו התניידות נוחה, זולה ובקלות גם בלי אופנוע. אוכל טעים, חברה טובה, ים מדהים, גלישה. מי צריך יותר מזה?

בכל בוקר קמתי מוקדם, ממש מוקדם, סביב שעה 4 ביקיצה טבעית, גם כשהלכתי לישון מאוחר, פשוט קמתי בהתרגשות, הלכתי לראות זריחה מהממת, יצאתי לגלוש. הייתי מלאה באנרגיה, אנרגית חיים.
אני מאוד אוהבת את הים בשירגאו, הוא לא הים עם החוף הלבן הרך הבתולי… יש לו גם חופים לבנים, אבל ברגע שנכנסים למים יש סלעים, אלמוגים, אבנים, אצות, עולם. אני ממש אוהבת את זה… אני אוהבת פרא, טבע, החופים הבתוליים זה נחמד, אבל עבורי זה משעמם. אני יכולה ללכת בשפל שעות על הריף ולראות כוכבי ים, נחשי ים, צדפים, צדפות, דגיגונים, אלמוגים ועוד… זה הכי מרגש אותי.

ובכלל הבנתי כמה מה שחשוב לי בטיול, מה שמרגש אותי, שמושך אותי, זה לא ללכת לראות נקודות תיירותיות יפות שלוקחים אותי בואן או בסירה, זה הדברים שקורים בדרך, בלי כוונה, זה הטיולים עם האופנוע בדרך לספוט גלישה כשרואים מקומיים מתנהלים בחיי היומיום, זה חופים ריקים מלאים בקסם כשהולכים לגלוש בספוט מבודד, זה אי מלא בציפורים ומפלים וגלים בצבע טורקיז שמתנפצים עליו כששטים לצד האי בסירה כדי לגלוש, זה ביקור בבתים מקומיים שמארחים אותך בדרך לגלישה, זה אוכל מקומי בגרושים שעוברים למכור בין הבתים כשהולכים לגלוש ב6 בבוקר. אלה הדברים שמרגשים אותי, שמשמחים אותי, שלשמם אני מטיילת. ועל כל זה שירגאו ענתה לי.
בגלישה התחלתי מלונג בורד וגלים בינוניים, ולאט לאט התקדמתי, עברתי 3 גלשנים כשהאחרון הוא שורט בורד וגלשתי איתו בגלים גדולים משהתחלתי, גם בטכניקה השתפרתי, בחתירה, בכיוון של הגלשן, בתפיסת הגלים, בייצוב עליו, בכל גלישה הרגשתי שיפור והרגשתי איך אני מתחזקת. אם בהתחלה כל חתירה אחרי רכיבה על גל היו שורפות לי הידיים, בסוף כבר לא הרגשתי את זה, תחושה מדהימה של חוזק ויציבות. וכל זה לצד חברים טובים, גם המדריכים, גם הבנות המהממות שלי שהתקדמו בטירוף בגלישה ואני ממש גאה בהן, וגם מטיילים נוספים שגלשו איתנו והיה ממש כיף ביחד, חיזקנו אחד את השני.

החוויה של הילדות בגלישה הייתה עוצמתית מאוד. זה היה ממש טירונות עבורן. בהתחלה חששו לקחת אותן לגלוש בסירה בלב הים, הרבה זמן היינו צריכים ללכת מהחוף, אבל ככל שנוצרה יותר תקשורת, קירבה וביטחון בין המדריכים לבין הילדות, ככה הם יותר סמכו עליהן, והבנות יותר סמכו על עצמן ועל המדריכים, ואת הגלישות האחרונות בילינו רק בלב הים בגלים ענקיים והיה מטורף ומדהים. כל מי שראה אותן גולשות הופתע מכמה הן קשוחות ומתמודדות בתנאים קשים.
כמובן שגם עם זה עברתי בעצמי תהליך, בתור מי שהתחילה את הגלישה עם פחד גדול מ-ים, מים, גלים גדולים, כרישים, מדוזות, פציעות ועוד… סיימתי בזה שהילדות שלי גולשות איתי בלב ים ואני חשה בטחון ויודעת שאנחנו מוגנות.
הבנתי שהגלישה עונה לי על כל הצרכים, הרגשיים, המנטליים, הפיזיים והחברתיים. לכן כשעזבנו נוצר חלל גדול, ריק, אבל, היה קשה לעזוב, היה קשה לשמוח. זה נשמע מוגזם, והרי באנו לטייל, לא להשתקע, בטח לא בתחילת הטיול, אבל אני חוויתי שם חוויה עוצמתית מאוד שלא רציתי שתיגמר.
הפרידה הייתה עצובה. קנינו למדריכים מתנות אישיות בהתאם להיכרות איתם, כתבנו מכתבים, פרידה שמלווה בדמעות וחנק בגרון, למרות שידענו שנחזור לשם מתישהו.

אז החוויה הזו נגמרה, וטסנו לקורון.
קורון זה אי בפלאוון, גיא בעיקר מאוד רצה את הנופים היפים שיש בו, באמת נופים עוצרי נשימה. תוך כדי דיברנו על שירגאו, על התחושות, שלו, שלי, על העתיד, על המחשבות שלנו, צחקנו ועדיין צוחקים על שירגאו, שכלום כנראה לא ישתווה לה מבחינתי.
קורון היא קצת ההיפך ממה שאני אוהבת, אם אני אוהבת אווירה, חיבור למקומיים, דברים שרואים תוך כדי החיים, קורון עצמה (או יותר נכון האי ליד קורון שעליו ישנים) לא יפה, אנשים לא חביבים במיוחד, אין חיבור עם המקומיים, אין סתם טיולים בשכונה… היא כולה מאוד תיירותית, והיא מבוססת על האטרקציות שעושים בה, איילנד הופינג מאוד ארוך ומושקע, שנירקולים, צלילות, מעיינות חמים ועוד…
אז הייתי שם בשביל גיא, בשביל המשפחה, כי אנחנו ביחד, ולא סבלתי, אבל הייתי כל הזמן עם מועקה בגרון, נותנת לתחושות להיות, לריק שנוצר לקבל את מקומו, לא כופה על עצמי לשמוח וליהנות כשזה קשה, מתאבלת על הפרידה משירגאו. עם זאת, ניסיתי להטיב את יומי, קמתי מוקדם ורצתי, עשיתי אימונים, דברים שעושים לי טוב בלב, ניסיתי למלא את החלל.
בקורון טיפסנו על הר, בילינו במעיינות חמים, ועשינו איילנד הופינג עם עוד 4 צעירים ישראלים ששידרגו לנו את הטיול (בכלל החיבור עם הצעירים בטיול מדהים, הילדות ממש מתחברות אליהם והם לילדות). האיילנד הופינג מהמם, נופים מטורפים, אם כי, כמו שכבר ציינתי, פחות עושה לי את זה לעבור בסירה מנקודה לנקודה, אבל נהנתי סך הכל. בסוף כבר הייתי מותשת. הרבה יותר מתיש אותי לעבור עם סירה בין 7 נקודות מאשר לעשות טרק על הר 7 שעות או לגלוש 4 שעות.

סיימנו לטייל בקורון וטסנו למנילה, שהפתיעה לטובה, במנילה היה לנו רק לילה 1 למעבר, לקחנו שם מלון מהמם עם בריכה על הגג, הלכנו לשוטט בקניון כי היינו צריכים מסמכים לויזה לויאטנם, סך הכל העיר לא מגעילה כמו שציפיתי… אפילו נחמדה, אבל זה כנראה ספציפי לאזור שבו ישנו. גם נהננו מחומוס טעים.

עכשיו אנחנו בטיסה לויאטנם. מקווה שהיא תפתיע לטובה, תפתיע היא בטוח… כי בכלל לא תכננו לטייל בויאטנם אז אין ציפיות.

הפיליפינים ממש הפתיעו אותנו לטובה. טיילנו שם חודשיים, חצי מזה בשירגאו, עברנו הרבה מקומות:
פורט בארטון בפלאוון, שירגאו, קמיגין, מואל בואל, אוסלוב, בוהול, שוב שירגאו וקורון. כל אי הביא קסם אחר מיוחד, אנשים אחרים, חיבורים שונים.

עוד 4 חודשים אני מתכננת לחזור עם הבנות לסיים את הטיול בנסטינג בשירגאו, לסגור מעגל. בינתיים יש לנו 4 חודשים לחוויות חדשות, משפחתיות, מרגשות ומעניינות.