אמא שי ממליצה ומשתפת

את הפוסט האחרון שלי כתבתי על הביקור בשירגאו בעודי חולה באי קמיגין.
מאז עברו מלא מים בנהר… והגיע הזמן לחזור קצת על התקופה האחרונה. הכתיבה עוזרת לי לעבד את מה שעברנו, להיזכר, לתת לזה תוקף, לתת מקום לתחושות ולעשות סדר במחשבות.
אז אחרי שירגאו טסנו לקמיגין, קמיגין זה אי בתולי ומקסים, יש בו הרי געש, מה שיוצר חול ים כהה, ולא החול הלבן שהתרגלנו אליו, נוף מיוחד של הרי געש, מפלים ועוד אוצרות טבע.
קמיגין מאוד רגועה, אני התרשמתי גם שהרבה מהאנשים שחיים שם ממעמד סוציו אקונומי יחסית גבוה. זה לא נאמר לי, אבל לפי הבתים שיש שם, סגנון האנשים והחנויות, כך התרשמתי.
לקמיגין הגענו יחד עם חברים אהובים שהגיעו מהארץ, הבנות מאוד שמחו לפגוש את החברים וגם אנחנו, זה הוסיף הרבה עניין לביקור על האי.
באי ישנו בריזורט מקסים של זוג אלבני ופיליפינית, מקסימים, שמקפידים על ריזורט ברמה מאוד גבוהה של נקיון ואסטתיות ומבשלים מדהים. הכל היה שם מאוד רגוע, יפה ונינוח.
מבחינת עשייה, אין המון מה לעשות. יש אי לבן שכיף לבקר בו, בגלל שקמיגין עם חופים שחורים, אי עם חול לבן זה מיוחד שם, יש אי נוסף מהמם שנקרא מנטיגי שהוא אי קטן, בתולי ויפיפה, שטים אליו עם סירה וסביבו אפשר לשנרקל, יש שם שוניות יפות, דגים וצבי ים.
בקמיגין עצמה אפשר ללכת לסיור של מפלים, בריכת מי סודה, מעיינות חמים, אחלה טיול יום בין האתרים השונים, המפלים מאוד מרשימים וכיף לרחוץ במים הקפואים, הטבע בדרך מסביב יפיפה, האווירה כיפית, אנחנו נסענו ברכב גדול פתוח אז זו גם הייתה חוויה מהנה עבורינו. קמיגין היתה עבורינו מקום מפגש מושלם עם החברים ובית הבראה עבורי. היינו שם 7 לילות, שזה דיי והותר. יש שם גם מסעדה מעולה עם דגל ישראל ובין היתר מנות ישראליות מצוינות אבל לא רק (נקראת Hayahay), הריזורט המעולה אגב נקרא Agoho resort. בלילה האחרון עם החברים עשינו בריזורט שלנו מסיבה ספונטנית עם המארחים, היתה חוויה מגבשת, סוחפת, מצחיקה ומהנה.
נהנתי מאוד בקמיגין, אבל כל הזמן היה לי דגדוג בלב שאני רוצה לחזור לשירגאו, וגם הבנות לא הירפו ויומיום ביקשו לחזור לשירגאו, כמיהה לא מוסברת למקום המיוחד שלא מיצינו.
בהתחלה לא תכננו לחזור לשם כי גיא לא רצה, הוא לא אוהב לחזור למקומות וגם פחות נהנה שם מאיתנו כדי לרצות לחזור לשם (חזרה לשם זה טיסות בעלות דיי גבוהה וזמן מהטיול).
בשלב מסוים החלטתי לשחרר מהרצון לחזור לשירגאו והודעתי לבנות שכרגע לא חוזרים לשירגאו, ממשיכים בטיול.
אני באופן אישי לא מתחברת לאטרקציות תיירותיות, מקומות שהמקומיים הפכו לאטרקציה תיירותית שרק התיירים מגיעים אליה ומשלמים עליה הרבה כסף, במקרה הטוב זה רק הורס את התחושה שזה חלק מהטבע, במקרה הרע זה מרגיש כמו מלכודת תיירים.
עם זאת, הבנתי שבאטרקציות האלה יש משהו שמשמח את הילדות, אלה אטרקציות שמרגשות אותן וגם גיא אוהב את זה, והרי אנחנו משפחה, אז במסגרת השחרור שלי משירגאו (שם לא היינו בעניין של אטרקציות כמעט, ויותר שהינו ונהננו מהאווירה והגלישה), החלטתי שאני משחררת גם מהאנטי לאטרקציות תיירותיות וזורמת עם זה למשך כמה זמן, חלק מהמסע מבחינתי זה גם לשחרר התנגדויות ולהתנסות באזורים שפחות נוחים לי.
באופן ספונטני החלטנו אחרי קמיגין לטוס לסבו ומשם לנסוע למואל בואל ומשם לאוסלוב ולבוהול, כל המקומות שמסומנים עם אטרקציות. בדרך השארנו בבית חב"ד בסבו מזוודות גדולות, כדי לעשות את המסלול הזה "לייט".
מואל בואל- עיירה, כשהתיירים מתייחסים לרחוב אחד מתוך העיירה שם מתרכז הכל… רחוב צפוף מלא בגסטהאוסים, מלונות, מסעדות ודוכנים לתיירים, רחוב מאוד תיירותי, שבסופו ים עם כמויות משוגעות של להקות סרדינים.
באזור מואל בואל יש 2 אטרקציות עיקריות- שנירקול עם להקות סרדינים וצבי ים, וטיול במפלי הקוואסן שכולל קפיצות מהמפלים לתוך הבריכות.
את מואלבואל לא אהבנו בכלל. מזג האוויר לא האיר לנו פנים, היה דיי גשום וסוער, לא אהבנו את המלון ולא את האווירה ברחוב התיירותי שבכל צעד מנסים למכור לך משהו.
במהלך השהות שם אלה העלתה חום, מזה חום? קדחה!! את מפלי הקוואסן לא הספקנו לעשות אבל שמענו שזה ממש כיף, אם כי מאוד עמוס ומתוייר. את השנירקול עם הסרדינים עשינו, היה מהמם, המוני סרדינים מתחתיך, כמו מסך תלת מימד מלא בדגים כסופים בכמויות לא נגמרות שנעים יחד בים. אבל גם שם, בים הפתוח, עמוס, מתויר ומנסים למכור לך דברים לאטרקציה.
מאוד לא אופייני לאלה להעלות חום גבוה, לרוב אלה לא חולה וכשכן זה חום נמוך, לילה אחד והיא עוברת את זה. פה כבר יומיים 40 חום והיא מעוכה לגמרי, התחלנו לדאוג.
גם מצב הרוח שלי לא היה טוב במואל בואל, האנרגיה שם הייתה לי לא טובה, גם אני התחלתי להרגיש חולה והמשכתי לחלום על שירגאו, בשלב מסוים העלתי את זה מול גיא שתמך ואמר שהוא מוכן לחזור לשירגאו. החלטנו שאחרי בוהול חוזרים לשירגאו והזמנתי כרטיסי טיסה, מצב הרוח השתפר. כשהילדות התעוררו בבוקר סיפרנו להן והן ממש שמחו מהחדשות המפתיעות.
ממואל בואל נסענו לאוסלוב, בדרך ביקשנו מהנהג לעצור במרפאה. הרופא שלח לבדיקות דם לשלול דנגי וכל מיני מחלות מסוכנות.
לא גילינו בבדיקות מה יש לה. היא המשיכה לרתוח ככה 4 ימים.
באוסלוב יש אטרקציה עיקרית שהיא שנירקול לצד כרישי לוויתן ענקיים.
התלבטתי לגבי האטרקציה הזו, בהתחלה לא רציתי, כי אומנם הם בים הפתוח, אבל תושבי אוסלוב מאכילים אותם ובכך הורסים את הטבע, הכרישים לא נודדים והופכים לתלויים בבני האדם, האוכל שנותנים להם לא בהכרח מתאים להם. מצד שני, זה מפרנס עיירה שלמה ותיירות היא דבר שהורס את הטבע, לא רק האכלה של כרישים. הילדות הכריעו שלא רוצות לוותר על האטרקציה ואני החלטתי לשחרר ולאפשר.
לאוסלוב הגענו ללילה אחד בלבד כיוון שאמרו לנו שזו עיירה מוזנחת שאין בה כלום, כמעט וויתרתי גם על הלילה הזה והגעתי עם המון חששות ועם ילדה מאוד חולה, מה גם שהזמנתי מלון שהיה זול בצורה מחשידה, ממש זול, ומדורג גבוה.
כשהגענו לאוסלוב הופתענו ממש לטובה. מלון מקסים (לא ממש מלון, זה רק 2 חדרי אירוח), ממש על הים, באזור אותנטי, מקומי… כשיורדים מהמרפסת לים כל השכונה נראית מקומית, בלי בתי מלון ענקיים על הים, ומי שהיה בים זה ילדים מקומיים, נערים שבאו לדוג את ארוחת הערב, אבא ובן שבאו לרחוץ במים, קסום. והים שקוף, מהמרפסת רואים כוכבי ים כחולים על הקרקעית, קיפודי ים, ממש גן עדן. למרות שהייתי קצת חולה לא התאפקנו והלכנו לרחיצת ערב בים הקסום, אין ספק שזה עזר להבריא אותי.
מצד אחד ים נקי, צלול, עם עולם מים עשיר, הכל מאוד אותנטי ופשוט, מצד שני מעבר לכביש יש סופר גדול, מסעדות ובתי קפה. מקום מדהים שממש הצטערנו שלא בילינו בו כמה לילות במקום במואל בואל המתויירת. היו לנו גם מארחים ממש מתוקים שסיפרו על העיירה, על החיים שם, לקחו אותנו לכרישים והציעו לקחת לעוד מקומות, דאגו שנרגיש הכי טוב ובנוח, עזרו לנו עם הזמנת ארוחת הבוקר למרפסת המלון, וסיפרו שלפעמים מגיעים מתחת למרפסת גם צבי ים.
השחייה עם כרישי הלוויתן הייתה חוויה מטורפת!!!! קמנו ברבע לחמש לפנות בוקר כדי להגיע לפני כולם, ואז הגענו וגילינו תור פסיכי. מצד אחד כל האטרקציה מאוד ממוסדת, מסודרת, ויש תור ענק, אבל אף אחד לא עוקף ולכל אחד ברור מתי תורו, מצד שני חוויה מדהימה לשחות עם היצור הענק והמרשים הזה ממש במרחק נגיעה (האמת שהוא גם נגע בנו כמה פעמים). אפילו אלה שהייתה חולה וחשבה לוותר כמה פעמים ולחזור למלון, כל כך התרגשה מהחיה הענקית שהיא הראשונה שקפצה למים, והיא בכלל תכננה להישאר על הסירה ובאה בלי בגד ים, קפצה כמו שהיא עם הבגדים. היה אדיר ומרגש.
אחרי הכרישים חזרנו לארוחת בוקר במלון ויצאנו למעבורת שלקחה אותנו לבוהול. חששנו מהמעבורת עם ילדה חולה שסובלת מבחילות בנסיעות ושיט, אבל השיט עבר ממש טוב.
בוהול זה עוד מקום מתויר עם אטרקציות.
למעשה נמצאים רוב הזמן באי ליד בוהול שנקרא פנגלאו ומחובר בגשר לבוהול. לקח לנו זמן למצוא אוכל טעים בפנגלאו (חוץ מהשאקה שזו רשת של מזון בריא, טבעוני, יפה ומערבי, עם כל מיני שייקים, גלידות מפירות עם גרנולה, ועוד), ובכלל להתחבר למקום. בעיקר שכולם ממליצים לישון באזור של אלונה ביץ', שזה אזור מתויר מלא במסעדות לא מוצלחות, אין שם אווירה או חוף יפה במיוחד או משהו שמסביר למה כולם ממליצים להסתובב באזור הזה.
גילינו בהמשך חופים יפיפיים ואזורים נעימים לבילוי.
ישנו במלון נחמד בבעלות שוויצרית ובסוף גם מצאנו מסעדה שוויצרית מערבית טובה לא רחוק מהמלון.
במלון שהו איתנו זוג קוריאני עם ילדה בת 8 שלא דיברה אנגלית, זה תמיד מפתיע ומרגש אותי לראות איך ילדים מצליחים לתקשר ולשחק יחד בלי שפת דיבור משותפת, אורי ולירי שיחקו עם הילדה שלהם בבריכה במשך שעות, כשהן לא מחליפות מילה… רק בשפת גוף.
כל תחילת בוהול, כשהחום של אלה עוד גבוה, הייתי בקשר עם אנשי רפואה וחברים וכבר שקלנו להגיע איתה למיון לעוד בדיקות כי החום גבוה ולא יורד והיא לא נראתה טוב.
לשמחתנו אחרי יומיים בבוהול אלה הבריאה, החום ירד ואיתו גם הדאגות, סוף סוף אפשר לנשום. היא עדיין הייתה מעוכה וחלשה, אבל האמנו שהמחלה מאחורינו. אלה מצאה את המנה המועדפת עליה בשאקה, התחברה שם לספה שבהתחלה הייתה שוכבת עליה מעוכה גמורה בזמן שאנחנו אוכלים בשולחן אחר ובהמשך נקשרה לספה אז גם כשהבריאה אכלה שם לבד, כך בכל יום אכלה מנה מזינה של צ'יה עם פירות שתמיד באה לה טוב ועזרה לה להבריא. תוך כדי שמטפלים באלה ושומרים עליה במנוחה כמה שאפשר, כי גם ככה טרטרנו אותה עם כל המעברים, צריך גם לטפל בעוד 2 ילדות, לבלות איתן בבריכה, לחשוב קדימה לגבי לו"ז אטרקציות, ולהאמין שנצליח לעשות משהו… כשלא ברור בכלל למה אלה מסוגלת ומתי תהיה מסוגלת… בימים האלה היא ממש התחשלה. שחתה עם כרישים כשהיא חולה, נסעה נסיעות ארוכות, שיט ארוך, איך שהבריאה הייתה בטיול אטרקציות ועשתה אומגה. לא פשוט אבל היא תותחית.
בבוהול יש יום טיול יבש ויום שיט. אלה המוכרים והנפוצים.
בטיול היבש נוסעים לכמה אטרקציות- ביקור בשמורה עם קופי טרשיר מתוקים קטנטנים עם עיניים גדולות שחיים באי, ביקור בגבעות השוקולד (מלכודת תיירים מיותרת ביותר בעיניי), זיפ ליין- אומגה אדירה מעל נהר ומפלים- גולת הכותרת של היום.
יש עוד כמה אטרקציות כמו חוות פרפרים ונחשים… אבל אנחנו וויתרנו.
קופי הטרשיר חביבים, הם ישנים ביום, אז המטפלים בשמורה עוברים מנקודה לנקודה שבה הם ישנים ומראים לנו אותם, הקופים יכולים להיכנס ולצאת מהשמורה באופן חופשי.
האומגה אדירה!!! היה לנו שם עניין עם לירי, יש שם סימון גובה ולירי לא הגיעה לסימון ולא רצו לתת לה לעשות. לפני שנסענו לשם בדקתי באתר הגבלת גיל או גובה ולא רק שלא רשום, הייתה שם תמונה של ילד שנראה הרבה יותר קטן מלירי שעושה עם אבא שלו אומגה, אז הנחתי שבגיל צעיר עושים עם ההורים ואין בעיה. כשהגענו ומדדו לא הסכימו שתעשה, אמרו שהרתמה לא מתאימה לגובה שלה, התעקשנו שזו הפרסומת שלהם באתר ולא יתכן לפרסם את זה ולא לאפשר לעשות, אחרי המון התעקשות ואף הליכה למי שמחבר לרתמה שיבדוק בפועל אם זה אפשרי לרתום אותה בצורה בטיחותית, קיבלנו אישור (סחטיין על גיא שהתעקש ודאג שהדבר הזה יקרה ולא וויתר עד שנענה בחיוב. ממש התגאתי בו על הנחישות והתעוזה) וכל המשפחה עשתה אומגה. הייתה חוויה ממש אדירה, מדובר על אומגה בגובה 120 מטר מעל נהר יפיפה, נהר הלובוק.
למחרת אורי העלתה חום, חשבתי שאני מאבדת את זה, נמאס כבר. גיא נשאר לנוח איתה בחדר ואני ביליתי עם לירי ואלה בחוף ים מקסים, לא לפני שעשיתי לה טיפול (איזה מזל שלמדתי לטפל באייפק לפני המסע, לא יאמן כמה אני משתמשת בכלי המדהים הזה וגם נעזרת בחברים ומורים ללימודים).
באופטימיות לא ברורה הזמנו למחרת שיט, כשלא ברור איך אורי תעשה את זה, אבל זה היה יום אחרון בבוהול ואורי לא רצתה לפספס. באופן ממש מפתיע אורי התעוררה בבוקר בריאה, עם מצב רוח טוב ובלי חום. יצאנו ליום טיול הבא:
שיט- אם קמים ממש מוקדם עם הזריחה אפשר לנסות לראות דולפינים עם הסירה, הם לא מבטיחים שנראה כי אי אפשר לדעת אם הדולפינים יבואו, התמזל מזלנו ואחרי שהערנו את הילדות בחמש בבוקר- ראינו כמה להקות דולפינים מהממות וזה היה ממש מרגש!!!
משם שטים לאי קטן שחיים עליו כ3000 אנשים ויש עליו אפילו בית ספר ומרפאה, למרות שהוא בסך הכל בקוטר של 600 מטר. סמוך לאי יש שמורה עם ריף שמשנרקלים בה (בתשלום כמובן, זה מממן את תושבי האי), כמויות הדגים שראינו בריף הייתה אדירה, זה היה השנירקול הכי יפה שעשינו בפיליפינים, או בכלל, מגוון כל כך רחב של דגים מסוגים, גדלים וצבעים שונים, זה היה מהפנט. והדגים מסביבנו, כל כך קרובים, זה הזכיר לי את שומר המסך של הדגים שהיה במחשבים פעם, הרגשתי שאני בתוך שומר מסך ענק.
מהריף שטים בסירה קטנה לאזור עם צבי ים חמודים, רוב הזמן הצבים על קרקעית הים, המים צלולים אז ראו אותם ומידיי פעם הם עלו לשאוף קצת אוויר ואז הם ממש שחו ליידנו, הם יפים ומתוקים.
אחד הדברים המעניינים ששמתי לב אליהם בפיליפינים ומאוד אהבתי, זה את ההתעסקות של כל אחד רק בעצמו. הם לא שופטים אחד את השני, לא מעירים, אין להם צורך לחנך ולשנות אנשים או סיטואציות. זה מאפשר איזשהו רוגע פנימי כזה, פחות מלחמה במציאות, פחות התעסקות באחרים, כל אחד מרוכז בעצמו ובאיך להטיב את הסיטואציה עבור עצמו מבלי לנסות לשנות מישהו אחר, מבלי לגעור למה פעל כך ולא אחרת. פשוט מגיבים לסיטואציה בלי להתעצבן מהמצב, גם כשמישהו חוסם להם את הדרך, הם לא יעירו לו, הם ימצאו דרך לעבור, הם יניחו שככה זה צריך להיות, שיש לו סיבה, או שהם לא יניחו שיש לו סיבה, אולי הם בכלל לא חושבים על למה הוא עושה את זה, ואם זה צודק או לא צודק, הם פשוט מקבלים שזה המצב ומגיבים אליו בלי לשנות את האחר. וזה נפלא ומעניין וכל כך לא טבעי לי ולמי שאני מכירה בסביבתי.
ובכלל לפיליפינים שפגשתי היה רוגע פנימי כזה. הם שמחים באמת מהלב, הם לא במרדף אחרי כלום, הם פשוט חיים.
מחר אנחנו חוזרים לשירגאו בהתרגשות גדולה מאוד.
נהננו בטיול האטרקציות הזה שכלל הרבה מעברים, בלי הרבה תיקים, עם הרבה פעילויות תיירותיות, נסיעות, הפתעות טובות, הפתעות פחות טובות, אכזבות, דאגות, נחת, אדרנלין, שמחה, עצבים, ועוד…

במהלך טיול הנדודים הזה לקחתי איתי ספר קריאה שאני רוצה להמליץ עליו וגם על הספר הקודם של אותה סופרת. מדובר בספרים הנהדרים של הדס קפלן, סופרת ישראלית שחיה בארה"ב. הספר הראשון נקרא הכל בסדר הילי, ספר מדהים ומיוחד, ממליצה עליו בחום. זה הספר היחיד שקראתי בשנים האחרונות בבית ולא בחופשה, כי הוא היה משהו מיוחד.

את הספר השני שלה קראתי במהלך הטיול הזה ובגלל שהתקשתי להוריד אותו מהידיים נתקעתי בלי ספרים (כי כל השאר היו במזוודות שהשארנו בסבו. מי ידע שתוך יומיים וחצי אחסל את הספר). נקרא פיטנגו בחצר. תקראו! מומלץ.

קמיגין- אגוהו ריזורט, האי הלבן, האי מנטיגי, מפלים, מעיינות חמים ובריכת סודה. זמן משפחה, חברים, הבראה, מנוחה, יצירה, למידה, טיולים, חופש.

אוסלוב- עיירה קסומה, ילדה חולה ושחייה עם כרישי לוויתן

בוהול- קופי טרשיר, גבעות השוקולד, אומגה, דולפינים, שנירקול, חופים ומלון חביב.

קצת מהשאקה, מאכלים טובים לגוף, לנפש ולאינסטגרם (אפילו שאין לי)