אמא שי ממליצה ומשתפת

שירגאו אהובתי,
אני כבר כמה ימים מנסה להתפנות לכתוב על שירגאו, האי הקסום שעזבנו לפני כמה ימים. לא בטוחה למה אבל זה מציף אותי ואני לא ממש יודעת מאיפה להתחיל. עברנו שם המון, ואני יכולה לספר רק על חלק.
זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון, נחתנו בשירגאו אחרי פורט ברטון, שם הכל היה מאוד אותנטי, רגוע, לא מתוייר יחסית, לתוך אי הרבה יותר מתוייר, מערבי, עמוס.
שמחתי לראות את גיא מחייך שם, כי הוא אוהב את ה"ווייב" התרמילאי, הצעיר, התוסס, המערבי. לי זה היה יותר מידיי. ערב ראשון ישנו במלון זמני, לילה אחד רק עד שיתפנה המלון שהזמנו, כשהלכנו ברחוב מהמלון הראשון, האנשים לא חייכו, לא הסתכלו עלינו בכלל ואם כן במבט עוין, אחרי פורט ברטון התבאסתי מזה, אחד הדברים שאני אוהבת זה הקשר והאינטראקציה עם המקומיים. הלכנו לרחוב הראשי לאכול, רחוב מלא חיים, מלא ברים ומסעדות, ההיפך המוחלט מהמקום שבאנו ממנו, בכל מסעדה שנייה יש הופעה חיה או מופע רחוב, עצרנו ונהננו מהמוזיקה. חשבתי שזה בסדר עבורי להיות גם במקום כזה שבוע, יותר מערבי ומתויר, פחות אותנטי. למחרת עברנו למלון שלנו שהתגלה כבית. המלון בבעלות ישראלי (שביקר את משפחתו בישראל כששהינו שם) ואשתו הפיליפינית המהממת שחיה בארץ הרבה שנים ויודעת עברית שוטף ומאוד מחוברת למנטליות הישראלית. קיבלנו שם חדר ענק, שתי מיטות זוגיות וספה רחבה שהפכנו למיטה, המון מרחב, שירותים ומקלחת גדולים, מרפסת ענקית מול נוף מרהיב ירוק, מושלם ליוגה, ובריכה מושלמת מול הנוף. אין מילים. והאוכל במסעדת המלון… וואוו!! חומוס שיכול להתחרות בחומוסיות הטובות בארץ. החומוס סידר אותנו מבחינה תזונתית כי הילדות הבררניות עפו על החומוס ואכלו 2 ארוחות ביום חומוס. ואני גם נהנתי מזה מאוד. המלון היה ממוקם במרחק טוב מהרחוב המרכזי והתוסס, מספיק קרוב כדי שיהיה נוח להגיע אליו בטרייסיקל (סוג של טוקטוק, אופנוע שהלבישו עליו כמו כרכרה שיש מקום לכולנו וככה מתניידים באי), ומספיק רחוק כדי שנהנה מהשקט וממקומיים מקסימים סביבנו, ממש לא דומה למה שחוויתי בלילה הראשון במלון הקודם. באזור של המלון המקומיים היו נחמדים ויצרו קשר, היה נחמד גם להציץ לבית הספר שלהם שממש סמוך למלון. הילדות הרגישו בבית, הכירו את הצוות והיה להן נעים ונוח במלון וגם לנו.

שירגאו הוא אי הגלישה, באים לשם תיירים מכל העולם כדי לגלוש, ומה שאני אוהבת שם, שזה לא רק גלישה לתיירים, זה קודם כל המקומיים שם שבאמת חיים את הגלישה, וגם מאפשרים לנו להיכנס לעולם הגלישה שלהם בחופים שונים, השכרת גלשנים ושיעורי הדרכה פרטיים.
כיוון שזה יעד לגלישה האי מושך אליו המון צעירים והמון ישראלים תרמילאים (אבל לא רק).
ביום הראשון הלכנו לראות את החוף המפורסם לגלישה, נקרא קלאוד 9, הגענו רק להציץ ומיד קפצו עלינו מדריכים אם אנחנו רוצים לגלוש, אלה ואורי התלהבו וביקשו ללכת לשיעור גלישה ראשון. המדריך ביקש שיהיה מישהו שיתפוס אותם בסוף הגלישה, אני התנדבתי. היה מדהים, מדריכים מקסימים, מקצועיים, לימדו את הילדות מעולה והילדות מיד תפסו גלים.
למחרת יצאנו ל"איילנד הופינג" מושג מאוד נפוץ ומוכר בפיליפינים, עוברים בין איים שונים וטועמים מהם, לפעמים זה גם כולל צלילות. גם בפורט ברטון עשינו את זה.
פה החלטנו שאנחנו לא נופלים למלכודת תיירים עם סיור מאורגן שכולל אוכל ושתייה שגם ככה הילדות לא אוכלות ואנחנו לא שותים, אז הלכנו לנמל, ביקשנו רק סירה עם נהג, הבאנו לעצמנו אוכל (אחד הדברים שאני סוחבת איתי בטיול זה כירה וסיר שמאפשרים לי לבשל עדשים), הזמנו מהמלון גם ביצים קשות ואורז שיהיה עם העדשים, קנינו קצת פירות. היה טיול מאוד נחמד בין איים. אורי ממש רצתה לגלוש והבטחתי לה שנגלוש למחרת.
למחרת גיא חלה, חשבתי שזה בקטנה ויצאתי ליוגה באחד המלונות, הכרתי עוד תרמילאים ישראלים חמודים, היה לי בוקר מהמם לעצמי.
אחר כך הייתי חייבת לקיים את ההבטחה לאורי ויצאתי איתה לשיעור גלישה משותף. שילמתי על שני מדריכים, אחד ששלח אותנו לגלים והשני תופס את אורי. זו הייתה חוויה מדהימה ונדלקתי על הגלישה!!!
כשחזרתי לקחתי את אלה למסאז' זוגי איתי, היא קיבלה את זה מתנה מפיית השיניים היצירתית שצריכה למצוא מתנות בפיליפינים. היה מדהים.
ולקראת שקיעה יצאתי עם לירי לדייט שקיעה רק שתינו, הלכנו לראות שקיעה בגשר ואז לשתות ביחד קוקוס ולקנות מתנה לעצמה, שזה הדבר האהוב עליה.
זה היה ממש כיף ונדרש בעיניי האפשרות הזו להיות עם כל אחת לבד.
מאז שיעור הגלישה שעשיתי עם אורי, בכל בוקר קמתי בין 6 ל7 ויצאתי לגלוש עם מדריך. גם הבנות גלשו בהמשך היום וממש נהננו מהבריכה המדהימה במלון ומכל האנרגיה הטובה שהייתה שם. זה בעיקר מה שעשינו באי.
אחרי כמה ימי גלישה חיפשתי מדריך קבוע מומלץ לילדות והמליצו לי על מישהו שמלמד בחוף אחר, רחוק מהמרכז. הוא אמר שהוא לא מלמד בקלאוד 9 העמוס כי זה מסוכן והוא גם מלמד כל פעם לפחות שעתיים ברצף. הגענו אליו, התאהבנו. הוא וכל המשפחה שלו (אחים ובני דודים) מלמדים גלישה, הוא מתוק וקשוב בצורה בלתי רגילה, הוא גם יודע קצת עברית, מה שמאוד נוח לילדות, מאוד אחראי והחוף שהוא לקח אותנו פשוט קסום. בעצם מגיעים לבית של הורים שלו והוא מסיע אותנו עם אופנועים לחוף אחר, בשפל הולכים על סלעים ואלמוגים ורואים מלא כוכבי ים בצבע כחול רויאל, אלמוגים מהממים עם דגים בתוכם, ועוד קסמים… והגלישה איתם הייתה מדהימה.
למחרת קבעתי עם אותו מדריך ב7 בבוקר לבד, שיעור פרטי לעצמי. כשהגעתי הוא הציע שנשוט בסירה ללב ים, ליד אי (שלא עולים עליו), ונגלוש שם כי הגלים בחוף שהיינו יום לפני חלשים מידיי. פחדתי אבל זרמתי. הייתי עם עוד בחור ישראלי שפגשתי כמה פעמים בטיול. יש לי פחד גדול ממים עמוקים, מלב ים, משהו בלא נודע, באינסופיות, בעומק, בזה שאי אפשר לדרוך על הקרקע, מפחיד. אבל התמודדתי, שמתי את הפחדים בצד וממש נהנתי. כל פעם שתפסתי גל טוב וגלשתי גלישה ארוכה, הדרך חזרה הייתה גם היא ארוכה וקשה בחתירה. החלק שהיה מאתגר במיוחד זה הגלים הענקיים שמציפים אותך בדרך חזרה למדריך כדי לתפוס עוד גל. לפעמים זה כמה גלים ברצף, זה מלחיץ ומפחיד ומעייף, אבל כל פעם שחזרתי למדריך אחרי שחשבתי שזהו ואני מפסיקה, גלשתי שוב, כי זה ממש כיף וממלא באדרנלין, ובכל רגע יש שיפור, המדריך נותן פידבק ופשוט מרגישים איך מגל לגל ומיום ליום הופכים לטובים יותר וזה מעלה את המוטיבציה. סיימתי את היום הזה גמורה, שעתיים של גלישה לא קלה אבל הרגשתי על גג העולם, שעשיתי את זה, שהתמודדתי. עם זאת, חשבתי לא לעשות את זה שוב, כי כל גל שהפך אותי ועשה לי מכונת כביסה שלרגעים חשבתי שאני לא יוצאת ממנה, שאני לא מצליחה לקחת אוויר ובלעתי לא מעט מים, הבנתי שאני אמא ויש לי אחריות לילדות שלי, וזה מסוכן מידיי בשבילי. אז אמרתי לעצמי שמעכשיו רק גלישות רגועות בחוף, לא ככה עם סירה עם גלים ענקיים.
משם נסענו ללגונה, אלה, אורי ואני יותר בענייני גלישה, ופחות היינו שם בענייני נופים ואטרקציות, אבל אנחנו לא לבד ולכן נסענו גם לאטרקציה תיירותית, שעה ומשהו בטרייסיקל (היינו צריכים לשכור ואן. היה זוועה), ילדה עם דלקת אוזניים, סירה מחרישת אוזניים, כשהנוף מסביב בסירה מדהים, ממש כפרים שחיים על המים באמצע הטבע, רואים ילדים הולכים עם קערות לאסוף מהים ארוחת צהריים בשעת השפל, ואטרקציה אחת שמרגישה כמו מלכודת תיירים. נכון שהלגונה יפה, אבל הפכו אותה למשהו מאוד תיירותי, יקר ובעיניי לא שווה את הטירחה.
למחרת קבעתי לבנות ולי שיעור גלישה עם המורה המהמם בחוף הריק בשעה 9. לפני כן החלטתי לצאת לשיעור גלישה לבד ב6 בבוקר (אמרתי שהתמכרתי?). קמתי עם הזריחה ב5 אחרי שעברנו ל3 לילות למלון שאין בו חושך בחדר שינה והרוב קירות זכוכית, אז התרגלתי לקום ב5 ולצאת לגלוש.
אחרי שיום לפני הייתה גלישה מטורפת ומפחידה וידעתי שיש לי שעתיים גלישה עם הבנות, החלטתי לצאת לשעה גלישה עם מדריך בחוף העמוס קלאוד 9 שגלשתי בו בעבר והיה לי שם רגוע יחסית ולא מפחיד.
אחרי כמעט שעה של גלישה, בדרך חזרה למדריך לתפוס עוד גל, המדריך היה מאוד עמוק, הגיע מולי גל עצום ומלחיץ והפך אותי אחורה עם הגלשן, אני ועוד מישהו התנגשנו, זה היה גל עוצמתי ועפתי למטה לקרקע, אני לא זוכרת הרבה אבל החוט של הגלשן שלו נכרך סביב המותניים שלי ולא הצלחתי להוציא את הראש זמן מה מהמים, פתאום הצלחתי, לקחתי נשימה וראיתי את מי שליידי שהגלשנים שלנו התנגשו גם בפניקה, ושוב גל גדול, ואני עדיין מחוברת אליו. איכשהו בסוף הצלחתי לעלות על הגלשן, ולעומת יום לפני שגם אחרי גלים גדולים חזרתי לגלוש, פה רק ביקשתי לצאת. המדריך מיד בא ועזר לי לצאת. יצאתי עם חבלה בשפה, רגל עם הרבה שריטות וכאב בצוואר. כנראה שיצאתי בזול והבנתי על מה דיבר המדריך שלא מוכן ללמד שם גלישה. הרבה יותר מסוכן מגלים גדולים, מהם אפשר לצאת, זה גלים גדולים עם הרבה גולשים. ובכלל, הרבה גולשים מתחילים זה מסוכן.
אחרי שעתיים כבר הייתי בשיעור עם הילדות, ביקשתי מהמדריך שיעור רגוע. וכך גם בהמשך, גלישה רגועה יחסית. אומנם זה לא מספק ומטריף כמו גלישה עם גלים גדולים, וזה הרבה יותר קל, אבל זה גם פחות מפחיד ובאותו זמן הייתי צריכה פחות מפחיד.
החוויה עם המדריך המהמם והמשפחה שלו הייתה ממש מיוחדת, הבנות מאוד התחברו אליו והוא אליהן ועד עכשיו הן מבקשות לחזור לשם והוא עדיין כותב לי. אפילו לירי גלשה יום אחד, נהנתה והרשימה מאוד בביצועים, אבל לא רצתה יותר.
במהלך השהות במלון שאהבנו, היינו צריכים לעזוב אותו ל3 ימים, ועברנו למלון מטורף על הים, בית שתי קומות שכל הקיר זכוכית, ומעוצב ממש מיוחד. יש לזה כמובן יתרונות וחסרונות, מצד אחד אתה מול הים, כמעט כמו בקמפינג, אבל יש לך פסיליטיז כדי לישון טוב, מצד שני זה מאוד חשוף והזריחה מעירה את הרגישים בינינו. יש להם גם אוכל בריא טעים ומיוחד, וכל האווירה שם מדהימה.
מה שהכי אהבתי במלון הזה זה שהוא ממוקם בתוך שכונת מגורים של מקומיים. בכל פעם שיצאתי בבוקר מוקדם הם היו בחוץ, עושים את עיסוקי היומיום שלהם, תמיד חייכו, תמיד אמרו בוקר טוב, ולפעמים גם דיברו מעבר. הבתים שלהם יכולים להיראות לחלק מהאנשים מוזנחים, כי אלה בתים מאוד פשוטים, לפעמים בלי בטון, או לא צבועים, לפעמים בלי רצפה, בלי דלת, אבל אני ראיתי כמה הם מטפחים את הבתים ואת עצמם, תמיד מנקים את הבית, מסדרים אותו, תמיד מסורקים ומסודרים, כל הזמן עושים כביסה ותמיד יש לה ריח נעים כשעוברים לייד. בערב לפעמים הם היו עושים לעצמם מסיבות משפחתיות במרפסת, שמים מוזיקה ורוקדים, או קריוקי, שמחים ונהנים ומשרים שמחה על כולנו. זו הייתה זכות להיטמע שם במרחב הזה כמה ימים, באזור שאין בו עוד תיירים, רק מקומיים מקסימים. ולא משנה מתי הלכתי שם הרגשתי בטוחה.

קשה להסביר במילים את הקסם של שירגאו, כל חוויה פשוטה כמו לטייל ברחוב, לקנות אצל הירקן המקומי, או לטייל באי, הופכת לחוויה שמפעילה את כל החושים, צבעונית ומשמחת.
אחרי שבוע וחצי בשירגאו טסנו לאי קטן, מקסים ורגוע, הזמנו את הכרטיסים קצת אחרי שהגענו ולא ידענו שככה נתאהב בשירגאו, בגלישה, במלון, באנשים. כל האווירה שם מדהימה. זה לגמרי המקום שהייתי רוצה לעשות בו "נסטינג".
הכרנו שם גם תרמילאים מקסימים ומשפחה ישראלית מטיילת מעוררת השראה שהילדות התחברו עם הבת שלהם. היו אפילו תרמילאיות מתוקות שבאו במיוחד למלון לשחק עם הבנות אחרי שהתחברו איתן. הייתה לנו חוויה מדהימה ומיוחדת.
אין לי ספק שנחזור לשירגאו, לא יודעת מתי, אבל נחזור.

מלון וילה מאיה בשירגאו, הכי מומלץ בעולם:

איילנד הופינג:

שירגאו היית טובה אלינו. כמה למדתי ממך…

לגונה סוגבה, מרשים או מלכודת תיירים?

מלון פונטה פונטה. המלון השקוף ששוכן בלב שכונה מקומית עם זריחה מרהיבה:

וכמובן קצת גלישה, שנכנסה לי עמוק ללב וחיברה אותנו לאנשים מדהימים, מקומיים ותיירים.