אמא שי ממליצה ומשתפת

עברנו שבוע מאז הגענו לפיליפינים.

וואוו איזו חוויה! המקום הראשון שבחרתי להגיע אליו נקרא פורט ברטון וזו עיירת חוף של חקלאים ודייגים באי המוכר פאלוואן. בחרתי יעד לא קל להתחלה מסתבר, כי הוא גם דורש הגעה בטיסה בתוך הפיליפינים (כמו כל אי בפיליפינים) ועוד נסיעה של 3 שעות עד לעיירה, נסיעה לא קלה לסובלים מבחילות בנסיעות (כולנו).

העיירה עצמה, אומנם יש שם אזור תיירותי על החוף, אבל כל מה שלא בחוף מרגיש מאוד אותנטי, כפר במדינת עולם שלישי. כשהגענו, כמה שניסינו לא להשוות, היה קשה לא לראות את הדמיון הרב לקופנגן בתאילנד, לשם חזרנו שוב ושוב בחופשות שלנו בשנים האחרונות, והפעם בחרנו חוויה אחרת, פחות קלילה ומנותקת.

השוואה יוצרת ציפיות, כמה שלא ניסינו לנתק את ההשוואה ולבוא נקיים מציפיות, עם לב פתוח למה שיבוא, זה היה שם. וכשמשווים בין קופנגן לעיירה המיוחדת פורט ברטון, זה לא עושה לפורט ברטון חסד, כי ברוב הקטגוריות על פניו מרגיש שפורט ברטון פחות מוצלחת. אם זה ברמת המלונות, הפסיליטיז, הנקיון, טעם ומגוון האוכל, המסאז'ים, ועוד… ובהתחלה זה היה קשה. אבל אחרי שהתחושות היו שם, וקיבלתי אותן, גם הזכרתי לעצמי שהגעתי לטיול, למסע, לחוויה, ולא לחופשה בבועה של קופנגן.

הקסם קרה… למדתי להעריך את הקסם של פורט ברטון. נתחיל מהאפשרות לראות את החיים שם. אם בקופנגן עיירות הנופש הם רק תיירותיות, לא רואים סתם משפחות, גרים ליד המלונות עובדי המלונות או אנשים שעוסקים בתיירות, בפורט ברטון כל העיירה נשארה אותו דבר (מניחה שקצת השתנה), מאוד פשוטה, בתים קטנים של משפחות מקומיות, והאנשים רובם עוסקים בחלקאות, הכל מסביב מלא גידולים חלקאיים, רוב העיירה עוד לא נרמסה על ידי המלונות. כך שברגע שהולכים פנימה מהחוף זוכים להיות בכפר מקומי. אין שם כל מיני רשתות סופרים בינלאומיות וחנויות תיירות… הכל שם חנויות קטנות מקומיות שגם המקומיים קונים בהן, כן יש כבר מסעדות מערביות. שילוב של חופש על חוף מהמם, עם ביקור בעיירה פיליפינית לא מאוד מפותחת.

כמובן שיש מחיר לאותנטיות הזו, והחדרים היו ברמה סבירה, המון נמלים עוקצות על החוף, לא תמיד יש מזגן ואם כן הוא לא להיט, גם האינטרנט לא ממש מתפקד, התניידות ברגל ובטוקטוקים בעיקר, חול בחדר ועוד… (הייתה גם אופציה לעבור למלון מפנק, שכל מה שכתבתי לא קיים שם- יש אינטרנט חזק, נקי מאוד, מזגן מעולה ועוד… אבל זה לא על החוף וגם מרגיש מחוץ לעיירה אז החלטנו שלא, בעיניי הפשטות היא חלק מהקסם). אבל בעיניי שווה את הייחוד של העיירה הזו.

גם בחוף עברנו מלון באמצע כי רצינו מלון עם יותר אווירה ומצאנו מלון מקסים ממש, מול הים הקסום.

היה מעניין לראות איך במלון הראשון שפחות חיבבנו, כשהגענו חשבתי שלמחרת נעזוב, אבל פתאום עברו 3 ימים וראיתי איך הסתגלנו, וזה הפך להיות בסדר. אחרי שעברנו היה עוד יותר נעים וכיף, אבל רמה דומה. לאט לאט גם הצלחתי להכניס קצת יוגה לבקרים שלי וזה שידרג את הימים שלי.

עוד מהקסם של המקום… מהחוף אפשר לצאת בסירה לאיים וחופים מהממים נוספים, שנירקולים מעל ריפים יפים, לצד צבי ים וכוכבי ים, טיולים בג'ונגלים מסביב. בחוף יש שקיעות מטריפות. בעיקר בעיקר אנשים פשוט מקסימים ולבביים!! המקום מרגיש מאוד בטוח ונעים, מצד אחד לא רואים בך ארנק מהלך שרק מנסים להוציא ממנו כסף, גם לא נבוכים מקיומך לצידם, הם מחייכים אלינו, מדברים איתנו ושמחים מהביקור שלנו. פגשנו שם אנשים סקרנים, נעימים, נדיבים, שמחים לעזור ושמחים בחלקם. המפגש עם אנשים הוא תמיד מה שהופך את החוויה לעמוקה ומעניינת, בין אם מטיילים נוספים שפגשנו שם ובין אם מקומיים. אחד הדברים שהיו לנו שם הכי משמעותיים ומיוחדים והפכו את החוויה להרבה יותר מדהימה זה היכרות עם משפחה מקסימה ישראלית שחיה שם כבר 5 שנים, שבחרו לחיות חיים בקצב אחר, עם אפשרויות אחרות, ברוגע, בטבע, ברמת חיים גבוהה, בלי להתנצל על כך ליד שכניהם. הם גם בחינוך ביתי והילדים מיד התחברו. בעיקר נוצר חיבור חזק ואוהב עם הבת המהממת שלהם (גם האחים שלה מהממים ומתוקים), ילדה סופר מיוחדת וחכמה, שיודעת להסתדר ולמצוא פתרונות, רגישה ומתוקה עם לב ענק, שמגדלת המון חיות, מבינה את הטבע, את האנשים, והיה חיבור לבבות מטורף… המשפחה הזו פתחה לנו את ליבם וביתם, זכינו לראות צורת חיים אחרת, הם הכירו לנו גם את העיירה וענו על המון שאלות סקרניות. קיבלתי מהם הרבה השראה.

כך זכינו לראשונה להבין שחלק מהמשמעות של המסע זה חוץ מלהיפגש ולהכיר – גם להיפרד. היה קשה להיפרד מהעיירה המהממת שאומנם לא הייתה קלה, כי עם האותנטיות מגיעה גם פשטות בצורת המחיה ותנאים פחות מפנקים, אבל נכנסה לי עמוק ללב. פרידה מילדה מתוקה מקומית שהילדות שיחקו איתה במלון (בת של אחת העובדות), ובעיקר קושי גדול בפרידה מהמשפחה המדהימה שהתחברנו אליה כל כך, הילדה המיוחדת שהתאהבנו בה כולנו. הבנה שמעכשיו כל אחד שיכנס לנו ללב, נצטרך גם להיפרד ממנו בשלב כזה או אחר ולא נרצה שזה יסגור לנו את הלב. מעניין אם לאט לאט מתחסנים מהקושי בפרידה, מהמחנק בגרון, מתחושת ההחמצה והתהיה כשנפרדים.

אתמול היה יום מעבר, נסיעה ארוכה וטיסה. עכשיו אנחנו בעיר גדולה באי אחר, בדרך לעוד אי – שירגאו. תיכף הטיסה ואני ממש סקרנית לגלות איך נחווה אותו.