יצאנו לדרך. מתרגשים אך לא באמת מצליחים לתפוס שזה שונה מכל חופשה שיצאנו אליה עד כה. ידוע לנו רק היעד הראשון, פיליפינים. כבר לפני שנים רציתי שנטוס לפיליפינים, אבל זה היה נראה לי מורכב מידיי לחופשה של שבועיים שלושה עם קטנטנות, כשאני צריכה יעד קל ובטוח להנאה. הרבה טיסות, הרבה נסיעות ולכן תמיד חזרנו לקופנגן אהובתי.
פיליפינים יעד שמאוד סיקרן אותי, שמשלב חופים, טבע, מגוון, אותנטיות, תרבות, איים שונים. כך סימנתי לי כבר לפני שנים את היעד הזה כמקום לטיול יותר ארוך ומורכב. אנחנו מגיעים ממש בסוף העונה מבחינת מזג האוויר ומקווים לטוב. מעבר לכך, יש לנו רצון גם לטייל ביפן ואולי לעשות טיול קראוון בארצות הברית, לא בטוח שנעשה את זה, לא בטוח איזה עוד יעדים יהיו בדרך, זה הכיוון הכללי. גם בפיליפינים עצמם ידוע לנו רק היעד הראשון לשלושה לילות, וזהו… מעבר לכך נזרום עם הטיול.
אז טסנו בטיסת לילה לבנגקוק, חשבנו להמשיך מיד למנילה בירת הפיליפינים ואז לנקודה הבאה בפיליפינים, אבל הטיסות לא התאימו בנוחות והחלטתי שלילה בבנגקוק זו בחירה טובה, לישון טוב אחרי ימים של התארגנות, אריזה, פרידות ולילה ללא שינה במטוס ולהמשיך הלאה בכוחות מחודשים. הילדות ישנו במטוס, אני וגיא לא ממש. הזמנתי מלון עם חדר גדול ונוח, שבאמת יאפשר לנו לנחות ברכות, מלון גולף עם המון מרחב ירוק לטיול, אגם, בריכה ענקית ויפה לבלות בה את היום.
בהתחלה כל מה שרציתי זה לנוח במזגן, אבל הבנות רצו ללכת לבריכה והסכמתי. נזכרתי בבקשה שלי מעצמי- ליהנות מהדרך, אין יעד, היעד שלנו הוא בכל צעד וכל צעד יכול להיות משמעותי ומהנה, לא רק כשמגיעים למקום הסופי שסימנו לנו. המטרה היא גם הדרך, הדרך היא המטרה. הילדות ממש נהנו מהבריכה ולרגע אלה אמרה שהיא שמחה שנסענו למרות ההתנגדויות שחוותה בימים האחרונים לעזוב את המוכר, שהיא עכשיו לא מתגעגעת. לרגע. החלפנו גם אני וגיא לבגד ים ונהננו מהבריכה.
אחרי הבריכה העייפות הכניעה אותי, חזרנו לחדר, מקלחת ולישון. הבעיה שרק אני רציתי לישון, והילדות- העייפות עשתה את שלה… תמיד אני אומרת שכשעייפים יותר רגישים, יחד עם ירידת המתח והדברים שמתחילים לחלחל, ובמשך כחצי שעה כשאני ממש ישנונית ולא מצליחה לפקוח עיניים ליותר מדקה אלה ואורי בכו ובכו ובכו, שרוצות הביתה, שהן לא רוצות מסע, שהן רוצות מחר מטוס לבית ולא לפיליפינים, שהן לא מבינות למה בכלל צריך את הטיול הזה שלי, מה זה יתן להן ולמה לא להמשיך בשיגרה הטובה שלנו. אני מבינה אותן, מצד אחד אנחנו באמת אוהבות את החיים שלנו בישראל, בחינוך הביתי עם החברים והמשפחה שלנו בבית המהמם במושב הקסום שלנו. ומצד שני… אני הרפתקנית, והרגשתי קריאה פנימית לצאת לטיול הזה מזמן וידעתי שהוא נכון לנו, עם כל האתגרים. ויחד עם העייפות שלי זה גם קצת הציף אותי כל הבכי שלהן, למה באמת? למה אני מתעקשת? והאם זה הגיוני לעשות עכשיו אחורה פנה? (לא. אין מצב).
אז הייתי איתן כשבכו… בערך… כי הרגשתי כמו בסרט בין התעוררות לחלום…. נותנת ומאפשרת להוציא ולבכות, בין לבין אומרת שאני מאמינה שהתחושות ישתנו. ומצד אחד אני שמחה על הביטוי שלהן לרגשות שלהן, זה לגיטימי ומותר לבכות ולהתנגד לשינוי כה גדול, יחד עם הפחד ש… ואם כך זה ימשיך? ואם הן כל הטיול רק ירצו לחזור הביתה ואני "גוררת" אותן מיעד ליעד בתקווה שזה ישתנה? אז אני מקווה שזה יעבור, שהן באמת יהנו מהחוויה הזו וידעו שזה בסדר להתגעגע, לבית, למשפחה, לחברים, לשיגרה, לחוגים, לחיות, ולכל מה שסביבנו, להתגעגע וגם ליהנות ממה שיש עכשיו. מאמינה שהמשפחה שלנו מספיק חזקה ומגובשת כדי לעשות את זה יחד.
ימים יגידו….
אמא שי ממליצה ומשתפת 