אמא שי ממליצה ומשתפת

אני אמא שלא נפרדת בקלות, אני והילדות מאוד קשורות זו לזו ותמיד הרגשתי שהן צריכות אותי קרוב. הגישה שלי היא שתמיד אפשר למצוא אסטרטגיה שתענה על הצרכים של כולם, בלי לפגוע בצורך כזה או אחר, אז אם לי יש צורך בזמן זוגי, או בשקט לבד, או בחופש, זה לא צריך לבוא על חשבון הצורך של הבנות בבטחון שהן חשות כשהן איתי ואפשר למצוא דרכים שכולנו נהיה מרוצות. ובאמת מצאנו, מצאתי את הזמן לעצמי, יצאנו לבלות מידיי פעם אני וגיא, יש לנו יום בשבוע לשנינו יחד, יצאתי מידיי פעם עם חברה, יש לי חוגים ותחביבים לבד, ואני מוצאת את הדרך ליהנות עם הילדות. עד שלירי נולדה גם עשינו פעמיים לילה במלון לבד, אבל לא היה יום שהבנות לא ראו אותי כשהן קמו וגם כשהן הלכו לישון, זאת אומרת שלא היה יום שלם בלעדיי, ומאז שלירי נולדה (ארבע וחצי שנים) גם לא נסענו ללילה, היא מאוד מחוברת אלינו.

לפני חודשיים בערך הבנות (אלה בת 8 וחצי, אורי כמעט 7, לירי 4 וחצי) הציעו שלכבוד 10 שנות נישואינו נצא לחופשה, אני וגיא. התחלתי לחשוב על זה ולוודא שהן מבינות את המשמעות, הן הבינו. חשבתי מה יהיה לנו הכי כיף, חופשה בארץ לא משכה אותי, גם לא בעיר בחו"ל, כך שהחלטתי שהכי מדויק לנו לצאת לטרק (אפרט עליו בפוסט אחר. פה אני רוצה לספר על תהליך הפרידה). מה שאומר שאם יוצאים לטרק זה לא יכול להיות חופשה רק של 2-3 לילות, אלא מינימום 4 לילות. היעד נבחר גם לפי העניין אבל גם לפי זמני הטיסה. ידעתי שאני לא רוצה יותר מ4 לילות בלעדיהן, וגם חשוב לי לבלות איתן לפני הטיסה ולהיפרד (לא טיסה בבוקר או כשהן ישנות), וחשוב לי להגיע כשהן ערות ויש לנו מספיק זמן ביחד עד שהולכות לישון. זו הייתה מחשבה ובחירה מעולה. היעד הנבחר היה צפון איטליה.

הזמנתי את הטיסות, מקומות לינה, ואז חטפתי רגליים קרות, רציתי לבטל הכל. לא הבנתי למה אני עושה את זה. לא חסר לי כלום, מה דחוף לי לנסוע כשברור לי שזה יהיה להן קשה, למה להקשות עליהן עבור משהו שאני לא באמת צריכה. אבל הן רצו ואני הרגשתי שזה מדויק כשסגרתי הכל והחלטתי שאני הולכת עם תחושת הדיוק הזו. האמנתי שלא צריך לעשות דברים מתוך חוסר (חוסר בחופש, בזוגיות מיטיבה) אלא מתוך השפע, מתוך היש, מתוך זה שטוב לנו ואנחנו רוצים ליהנות עוד יותר. ידעתי שזה יהיה לנו כיף.

דיברתי על זה הרבה עם הבנות, לרגעים הן התרגשו ושמחו, לרגעים הן פחדו וזעמו על הפרידה, נתתי להן לבטא הכל, הכלתי, תמללתי, שוחחנו על התחושות שעולות. לירי לפעמים יצרה ניתוק ממני, הבנתי שזה כדי שיהיה לה קל יותר כשניפרד והסברתי לה את המנגנון הישרדות הזה שפועל אצלה והסברתי לה שאין צורך להתנתק כדי להיפרד, כי אנחנו תמיד מחוברות, גם כשאנחנו לא ביחד אנחנו מחוברות דרך הלב, היא שאלה אם אנחנו מחוברות כמו עם סבתא רחל (שנפטרה) שגם כשהיא לא איתנו אנחנו מחוברות בלב. זה מאוד עזר לה המשפט הזה ובכל ברכה היא כתבה לי שאנחנו מחוברות תמיד בלב.

הילדות היו אצל סבא וסבתא המקסימים כל הימים האלה שטסנו. ברגע שסגרנו את החופשה הם התחילו לתכנן יחד את הימים בלעדינו. זה יצא 3 ימים מלאים ועוד חצי יום ביום שאנחנו חוזרים. הם תכננו מה יעשו בכל יום (למשל פארק שעשועים שהן מאוד חיכו ללכת אליו, בריכה וכו'), מאוד הקל עליהן לדעת מה יעשו בכל יום.

סבא וסבתא שכנים שלנו, כך שהן מרגישות איתם בטוח, נוח, מאוד אוהבות אותם והבית שלהם גדול, מרווח, מלא במשחקים.

בחודש לפני הטיסה ספרנו את הימים, הערכנו יחד כמה זה 4 לילות, כמה זה 3 ימים מלאים. סיפרנו על זה יחד לחברים, ממש עשינו הכנה רגשית ומנטלית לדבר הזה, כל אחת מהבנות עשתה לעצמה הכנה, דיברה על זה, התרגשה ופחדה.

כמה ימים לפני הן בחרו כל אחת את החדר שבו תישן, את המיטה, המצעים וסידרה את החדר כפי שרוצה.

יום לפני ארזנו ביחד את הבגדים שיקחו לשם, בובות, ספרים. באותו בוקר העברנו את כל מה שבחרו, סידרנו במדפים, שמנו בובות במיטות, דמיינו איך זה יהיה, התרגשנו ביחד. ביליתי איתן כל היום עד שיצאנו לשדה התעופה אחר הצהריים, גם בבית ביצירה ומשחקים וגם בבית של סבא וסבתא. יצרתי חיבור וקרבה, מנות של היקשרות, שהקלו על הפרידה.

דבר נוסף וחשוב שעשיתי מראש ומאוד עזר: קניתי להן מתנה לכל בוקר שקמו שם, ככה שיהיה להן משהו משמח, מפתיע, תעסוקה להמשך היום. הזמנתי מאמאזון יצירה משותפת, משחק, ספרי פופ אפ, כל יום משהו אחר משותף.

חוץ מהמתנות לבוקר, הכנתי לכל ערב ציור לכל אחת, משהו אישי שיחכה להן על הכרית, מעין ד"ש ממני, הן שמו מתחת לכרית וישנו עם משהו מלא באהבה ממני ומגיא. כל יום זה היה ציור בסגנון שונה וציור שונה לכל אחת, לפעמים רק כתבתי את השם, לילה טוב, אנחנו אוהבים אותך, אמא ואבא. ולפעמים כתבתי ממש מכתב ארוך ואישי שריגש אותן מאוד. זה כמובן מלא בערך יותר ממתנה בבוקר, אבל המתנה מאוד ריגשה אותן והן ציפו לזה בבקרים (אמרתי להן מראש שתהיה להן מתנה בבוקר. לא סיפרתי על המכתבים).

חששתי מהפרידה, שהן לא יתנו לנו ללכת. אורי בכתה וחיבקה הרבה, אלה ולירי חיבקו ובחרו להיפרד בחיוך, כל אחת בדרכה. הן העדיפו להיפרד כשהן יוצאות מהבית ולא אנחנו, כך שביקשו לצאת לטיול עם סבתא לפני שאנחנו יוצאים לשדה התעופה עם סבא. אז הן נפרדו כשיצאו לטיול וכשחזרו כבר לא היינו שם.

החוויה עברה נפלא, הילדות היו מדהימות וכמובן שגם סבא וסבתא היו מדהימים, סבלניים ומכילים. היינו איתן בקשר בהקלטות וואטסאפ וקצת שיחות וידאו. זה עבר מהר, התגעגענו כולנו אבל הייתה לנו חוויה טובה מאוד.

אמא שלי אמרה שהכי קשה היה הלילה הראשון, גם לא מאוד קשה, פשוט לקח זמן להירדם והן התרגשו והיו פחות נינוחות, הלילה השני יותר טוב והשלישי והרביעי היה כבר ממש קל ונעים לכולם. היא אמרה שאפילו עדיף שנסענו לארבעה לילות מאשר לשניים כפי שחשבנו בהתחלה, כי זה איפשר להגיע לשלב שזה זורם, נינוח וקל ואז החוויה זכורה כטובה יותר.

חשוב לי לציין שאני שמחה שלא עשינו את זה לפני, ומצד שני שכן עשינו את זה, הייתי קשובה גם לעצמנו וגם לילדות המדהימות שפירגנו לנו לצאת לטיול המדהים הזה (שאפרט עליו בהמשך. אבל היה הרבה מעבר לציפיות). אני חושבת שאין כלל מתי נכון להיפרד ולכמה זמן, מה שחשוב זה להיות בהקשבה ללב, לילדים, להרגיש מתי ואיך זה מדויק כדי שזה יצליח. פחדתי שאחזור לילדות מתגעגעות ושאשלם על זה מחיר, לא האמנתי שזה באמת יתגשם, אבל זה קרה ולכולנו היה מושלם.

אני חושבת שאחת הסיבות שזה היה מוצלח זה שהילדות כבר מספיק גדולות להבין שאנחנו חוזרים, להבין את הזמנים, הן כבר מסוגלות להתמודד עם הרגשות ולווסת את עצמן, הן יודעות לבטא את הרגשות שלהן והן מאוד מאוחדות זו עם זו ומקושרות זו לזו וגם לסבא וסבתא. כל זה יצר את האפשרות לנסוע בשמחה ובבטחון לחופשה ראשונה לבד.