אמא שי ממליצה ומשתפת

המון זמן לא כתבתי בבלוג. היה לי מה לכתוב, המון רעיונות שהתרוצצו בראש אבל לרגע לא עלה בדעתי לשבת ולכתוב אותם. אני חושבת שהבנתי שעד שלא אכתוב על סבתא שלי, על החיים והמוות, לא אוכל להמשיך הלאה עם הבלוג.

סבתא שלי היא אחת ההשראות הגדולות בחיי, אולי ההשראה הגדולה ביותר. היא נפטרה בינואר האחרון. נכון מדברים תמיד דברים טובים על מי שמת? אז על סבתא וסבא שלי שהם חלק משמעותי בחיי תמיד סיפרתי ודיברתי בגאווה.

סבתא שלי הייתה אישה ממש מיוחדת, מאוד אצילית, חרוצה, היו בה יושרה וכנות והיא מאוד מאוד חכמה ומוכשרת. גם כשהיא וסבא שלי הזדקנו ויצאו לפנסיה הם היו הולכים להרצאות באוניברסיטה, לטייל, טסו לחו"ל, היא תמיד למדה והתפתחה, עשתה יוגה, תמיד הייתי מתגאה כילדה שהיא יותר גמישה ממני, גם יותר חזקה, כשהילדות שלי (הנינות שלה) היו קטנות היא עוד הייתה עושה איתן תרגילי יוגה כשהן זוחלות תחתיה ומתרוצצות סביבה, הייתה לה שמחת חיים והמון צניעות. היא גם התעסקה במחשב, למדה את הטכנולוגיה והשתמשה בה, לא פחדה מהקידמה. היא תמיד פרגנה לי כאמא, אמרה שהיא נהנית לראות אותי וכמה סבלנות  והכלה יש לי, אמרה שאני מזכירה לה את עצמה בתור אמא, ואני המון פעמים בסיטואציות שונות באמהות חושבת מה היא הייתה עושה כאמא ורוצה להיות קצת יותר כמוהה.

בצבא הייתי ישנה אצלם פעמיים בשבוע, זה היה פינוק, סבתא הייתה מבשלת אוכל טעים וסבא וסבתא היו דואגים לי ומפנקים אותי ובערב הייתי משחקת עם סבתא סוליטר. אני זוכרת שאחד הדברים שאהבתי זה לראות את מערכת היחסים שלהם, את השיח המכבד ביניהם, את התקשורת, את האהבה הגדולה. כשסבא היה קורא לסבתא "רוחקי" והיא הייתה עונה לו "כן מותק" ואני הייתי מחייכת וליבי מתמוגג, חולמת שאזדקן ככה גם, ועד הסוף סבא היה לצידה, אוהב אותה כמו שלא ראיתי עוד אהבה מימיי, הייתה ביניהם אהבה גדולה, כנה וחזקה.

כשאלה ואורי היו קטנות הייתי נוסעת אליהם כמעט כל שבוע, הם כבר היו מבוגרים מאוד אבל חזקים ועם המון נתינה. סבתא הייתה מבשלת את האוכל הטעים שלה, הם היו מקריאים להן סיפורים, משחקים, רוקדים, מקשיבים, מספרים, והילדות מאוד מאוד מחוברות אליהם. בהמשך סבתא הרגישה כבר פחות טוב ולא יכולנו לבוא לימים שלמים, סבתא כבר לא בישלה, אבל המשכנו לבוא עד יומה האחרון ועדיין ממשיכות לבוא לבקר את סבא האהוב. ומה שמדהים, שהבנות כל כך אוהבות להיות שם, הן תמיד רוצות לבוא אליהם ,הן מאוד מחוברות אליהם ואוהבות אותם.

אני זוכרת שכשהייתי ילדה אהבתי להגיע אליהם בחופשים, לעשות איתם הליכה ארוכה בפארק הלאומי, סבא נהג כמעט עד שסבתא נפטרה, ככה שהם היו ניידים. סבתא הייתה לוקחת אותנו לסרטים בקולנוע, ולפעמים במקום הליכה מוקדמת בפארק, היינו הולכים מוקדם בבוקר לים. היא הייתה מכינה לנו סנדוויצ'ים בטעם מופלא, שעכשיו אני מכינה לבנותיי ואנחנו קוראות לזה "סנדוויץ' ים", למרות שלא אוכלות את זה רק בים, פשוט כי זה מחזיר אותי לימים ההם, כשאכלתי את זה בתאבון אחרי טבילה מוקדם בבוקר בים, כמה זיכרונות יש לי מסבתא. היא לימדה אותי לתפור, לעשות יוגה, לסרוג, והרבה מהמתכונים שאני מבשלת זה ממנה. סבתא בעיקר לימדה אותי סבלנות, לחיות את החיים בקצב קצת אחר ולהיות נאמנה לעצמי.

כשהייתי ישנה אצלם כילדה אהבתי להיכנס אליה למיטה מוקדם בבוקר והיא הייתה מספרת לי סיפורים, היא הייתה אלופת הסיפורים. אני זוכרת שבאחת הפעמים דיברתי איתה על קניות של בגדים כי תכננתי ללכת לקנות ברחוב לידם והיא אמרה לי "כמה אתם משקיעים היום בבגדים שלכם" ואני שאלתי בתמימות "למה? מה את לבשת כשהיית בגילי?" והיא ענתה בשקט "אני לבשתי סמרטוטים".

סבתא לא הרבתה לדבר על העבר שלה, יותר נכון, היא נמנעה מלדבר על עברה, היא לא רצתה שירחמו עליה, היא לא רצתה שיהיו עליה או על משפחתה דעות קדומות, והעבר היה כואב מידיי כדי להיזכר ולספר. סבתא נולדה למשפחה חרדית בהונגריה, במלחמת העולם השנייה לקחו את כל המשפחה שלה לגטו ומשם ברכבות לאושוויץ. כשהיא עמדה בתור, בסלקציה, עברה אישה במדים ושאלה "בת כמה את?" אמא שלה ענתה במקומה ואמרה שהיא בת 13, האישה לחשה "תגידי שהיא בת 16" ונעלמה. אמא שלה אמרה שהיא בת 16 וזה היה הרגע הראשון שבו היא ניצלה, הקצין סימן לה ללכת ימינה ולאמא שלה שמאלה, באותו רגע סבתא שלי המשיכה את מסעה לבד, רק עם בת דודתה. מאז היו עוד מקרים שהיה נראה שזה הסוף, אבל היא ניצלה שוב ושוב, כנגד כל הסיכויים. לא אפרט את הסיפור, הוא קשה מנשוא ובלתי נתפס. אבל סבתא שרדה, בכוחותיה האחרונים היא שרדה. כשחזרה לביתה, גילתה שמתוך כ60 בני דודים שרדו רק 6, ואף דוד לא נותר. כאשר היא הצעירה מבני הדודים. בני הדודים הבוגרים ממנה במעט שנים טיפלו בה, מימנו אותה כדי שתוכל לסיים את הלימודים ותמכו בה כשעלתה לארץ, לבד.

בצבא סבתא הכירה את סבא, בהתחלה המשפחה שלו לא אהבה את זה שהוא עם בת זוג ניצולת שואה, היו אז המון דעות קדומות עליהם, בין אם זה קשור לגוף שלהם ומה שהם עברו, ובין אם האשמות שהם הלכו כצאן לטבח ובין אם זה שהם בודדים פה בלי משפחה, שזה נחשב לפחות ממישהו שבא ממשפחה שאפשר לדעת מה מצבה. אבל סבא זיהה מה יש לו בידיים והתעקש, וכמובן שגם ההורים שלו בסוף אהבו אותה וקיבלו אותה לחיקם.

סבתא הייתה מורה אהובה לכיתות א-ב, בשלב מסוים היא רצתה להפסיק כי רצתה להיות פנויה יותר לילדים שלה ולעשות דברים שהיא אוהבת. סבא שלי פרגן לה ואמר שאין לו בעיה להיות מפרנס יחיד, אבל שתעשה עם עצמה משהו שישמח אותה ולא רק תהיה כל היום רק סביב הבית והילדים. סבא סיפר לי שכשהתחתן איתה ושמע את מה שעברה, הבטיח לעצמו שהוא יעשה הכל כדי לגרום לה להיות מאושרת, שהוא יספק לה כל מה שהיא צריכה כדי שלא תעבור עוד סבל. והוא עשה זאת נפלא. סבתא סרגה המון, היא הלכה לחוג קרמיקה ובהמשך גם הפכה בעצמה למורה לקרמיקה, עשתה יוגה, בישלה, תפרה, גידלה את הילדים בסבלנות ואהבה, למדה והתפתחה. היא לא בזבזה זמן. ועם זאת, תמיד הכל היה אצלה בנינוחות, תמיד היא ידעה לעשות סדר עדיפויות כדי להספיק הכל, לא לוותר על עצמה ולא על אחרים. סבא אמר שהיא לא אהבה סתם לפטפט עם חברות, זה היה בשבילה בזבוז זמן, רוב האנשים סביבה גם לא ידעו על העבר שלה, היא הסתכלה על הכאן ועכשיו ועל העתיד, היא לא התנהגה כמו קורבן, היא לא נתנה לעבר לעצור בעדה מלחיות. היא ניצלה כל רגע כדי לחיות. ובכל צהרים, בין שתיים לארבע, סבתא הייתה הולכת לנוח והבית היה דומם. תמיד זה מדהים אותי, איך היא ידעה לדאוג לעצמה ולצרכים שלה כדי להיות פנויה יותר גם לאחרים, להיות מיטיבה לעצמה וכך גם למי שסביבה. אני לוקחת ממנה המון.

לפני שסבתא נפטרה לא היה אף אדם קרוב אליי שמת, כך שלא באמת ידעתי איך ארגיש עם המוות. ידענו שהיא הולכת למות, אבל אני התרכזתי בחיים, התרכזתי בזה שהיא איתנו ורציתי להיות איתה כמה שיותר. בשבועות האחרונים הייתה לה דלקת והיא אושפזה, כמובן שלא יכולתי ללכת לבקר אותה בבית החולים עם הילדות, חיכיתי שהיא תחזור הביתה. כשחזרה הבייתה לא רצו שאבוא עם הילדות כי היא שוכבת במיטה ולא נראית במיטבה. זה הכעיס אותי, כי מי יודע אם אי פעם היא תהיה במיטבה, ואנחנו מתגעגעות אליה ואני בטוחה שגם היא אליהן, ידעתי שהנוכחות שלהן תשמח אותה, היא מאוד מאוד אהבה את הילדות, אלה הנינות היחידות שלהם והן היו מחוברות מאוד. תמיד היה חשוב לסבא וסבתא שנראה אותם רק כשהם במצב טוב וחזק, אבל הפעם ביקשתי ללכת לבקר אותם בכל זאת, עם הילדות. הסברתי שהגישה שלי שונה, שאני לא מנסה לחסוך מהילדות את הכאב או הקושי בחיים, אלא מתווכת להן את זה, אני איתן בזה, אני לא מסתירה, אני רוצה שהן יחוו את החיים באופן אותנטי וקרוב למציאות, שהן ילמדו להתמודד עם זה כשאני לצידן, ובכלל להתמודד עם מה שהחיים מזמנים ושאני יודעת שהן מסוגלות לזה ושזה נכון להן. סבא הסכים שהן יבואו. הכנתי את הילדות שסבתא במיטה, לא בסלון כמו שהן רגילות, ושבכלל היא לא מתקשרת כמו שהן רגילות. היא כבר בקושי דיברה וכאב לה מאוד. הבנות רצו לבקר אותה.

ביום ההולדת האחרון של סבתא, יום הולדת 91, סבתא ביקשה שכשהיא תצטרך ללכת מהעולם, שנאפשר לה, היא רוצה למות בבית, עם המשפחה, לא בבית חולים, לא מחוברת למכונות. אז בניגוד לדעת הרופאים שרצו שנמשיך לאשפז אותה כדי להאריך את חייה, אנחנו הקשבנו לבקשתה של סבתא, להיות עד יומה האחרון בבית שהיא כה אהבה, עם המשפחה שהיא כה אהבה, עטופה ומחובקת, בדיוק כמו שמגיע לה.

הגענו אליה, הבנות הכינו לה מתנות, למרות שסבתא כל אותו יום לא תקשרה עם אף אחד, היא התייחסה אליהן, אמרה שהמתנות שלהן יפות וענתה להן על שאלות. הן אמרו לה שהן אוהבות אותה, עמדו  לידה והלכו לסלון. אני הייתי איתה, דיברתי, בכיתי, התרגשתי, הייתה לה אנרגיה קסומה לסבתא. אני כל כך אוהבת אותה ומתגעגעת אליה, היא כל כך חסרה לי.

כשחזרנו הבנות לא דיברו הרבה על הקושי שלהן עם הסיטואציה, הן היו בשוק, אמרו שזה היה להן מוזר, ולירי בעיקר בכתה שהיא לא רוצה שסבתא תמות. נושא המוות דובר פה באופן פתוח, היה לי חשוב גם שהן לא יראו את סבתא רק כשהיא בטוב ופתאום חודש אחרי ישמעו שהיא מתה, הרגשתי שזה לא הדבר הטבעי, שטבעי לראות את הכל, גם את סבתא כשהיא כבר חלשה ושיספיקו להיפרד ממנה.

למחרת בערב הגעתי עם גיא, הייתי לידה קצת, היא שמחה לראות אותנו ואז נרדמה. הלכתי לסלון והיינו בסלון עם עוד דודים (הדודים שחיים בחו"ל באו לארץ וכולנו עטפנו אותה באהבה מאז חזרה מבית החולים ועד הרגע האחרון), פתאום המטפלת שלה באה לדודה שלי ושאלה "מה זה לקום לקום לקום", דודה שלי באה לסבתא שלי, שעד אז בקושי הצליחה להתרומם במיטה כדי לשתות ושאלה אותה "אמא את רוצה לקום?" וסבתא שלי ענתה "כן, זה לא נעים שכולם בסלון ורק אני פה", דודה שלי אמרה שאנחנו יכולים לבוא ושהיא פשוט ישנה, אבל סבתא שלי התעקשה שיעזרו לה להגיע לסלון, היא באה בכיסא גלגלים וזה היה מאוד מרגש, כל כך שמחנו, דיברנו איתה מעט, היא ישבה בנוכחותנו ואז חזרה למיטה.

למחרת החלטתי שאני רוצה שהבנות שוב יבואו לבקר, לא האמנתי שהיא שוב תקום כי זה באמת היה דבר ממש חריג, אבל החלטתי שנבוא בכל זאת לנצל עוד רגע לצידה, וגם היה לדודה שלי יום הולדת אז רציתי לחגוג לה. הגענו עם ברכות ועוגה ולא האמנו למראה עינינו, נכנסנו וסבתא שלי בכיסא גלגלים בסלון, ממש כמו שחלמתי. רק סבא שלי היה בסלון והיא לא ידעה שנגיע. אמרתי לה "סבתא, אני לא מאמינה שאת פה, זה בדיוק מה שרצינו" והיא ענתה לי "נו, כנראה שהרגשתי אתכן". היינו איתה, הבנות הראו לה שוב את המתנות שהכינו לה, התקרבו אליה, אלה חיבקה אותה והיא נשקה לאלה על ראשה. לא האמנתי שזה קורה לי. איזה אושר. אפילו הספקנו לחגוג יחד איתה יום הולדת לדודה שלי, והיא הייתה מאושרת. למחרת היא נפטרה.

אני מאוד מתגעגעת אליה, היא מאוד חסרה לי. אני עדיין לא יודעת איך אני עם המוות, כי היא עדיין חיה בתוכי, אולי ככה זה תמיד עם מוות? הם ממשיכים לחיות בתוכנו, מרגישים אותם נוכחים, שומעים את הקולות, מריחים את הריחות, מדמיינים את המחשבות, וכמהים לעוד רגע אחד איתם? הבנות גם מאוד מתגעגעות, אנחנו ממשיכות לבקר את סבא ומאוד נהנות לבקר אותו, אבל תמיד היא חסרה לנו. מאוד מעניין לראות איך כל ילדה מתמודדת עם זה אחרת. לאורי קשה לדבר עליה, קשה שמזכירים אותה והיא מבקשת להפסיק כי זה מציף אותה ומעציב אותה. לעומת זאת, אלה ולירי אוהבות לדבר עליה, להיזכר בה, להחיות אותה לרגע בסיפורים, להסתכל בתמונות ואפילו ביקשו ללכת לקבר והלכנו לקבר וזו הייתה חוויה טובה. אורי וויתרה על החוויה הזו, זה קשה לה.

ניסיתי לתמצת על סבתא המופלאה, אבל היא כל כך משמעותית בחיי, היא דמות כל כך מיוחדת שאני לא בטוחה שהצלחתי להעביר חצי ממה שאני חושבת עליה ומרגישה כלפיה, אבל ידעתי שהיא חייבת להופיע פה בבלוג כי היא השראה גדולה לחיים שלי וגם לבלוג הזה, את האמת שרגע לפני שנפטרה סיפרתי לה עליו. אולי עכשיו זה יפתח ואחזור לכתוב פה. בינתיים מצרפת קצת תמונות של סבתא רחל האחת והיחידה.