אני מאוד אוהבת לעשות ספורט. שנים ניסיתי להירשם לחוגים ולא התמדתי, אחרי כמה שיעורים התחילו תירוצים, לא משנה כמה החוגים היו מוצלחים ומהנים, מהר מאוד נוצרו אצלי התנגדויות והפסקתי להגיע.
בהתחלה חשבתי שאולי אני כבר לא אוהבת ספורט, אולי עבר לי ואני עובדת על עצמי.
אבל אז התחלתי להתאמן באופן עצמאי בבית ובחצר והתחלתי לרוץ במושב, ופתאום… כשאני לא מחוייבת לשום חוג אני מתמידה, מזה מתמידה? קמה במיוחד מוקדם עם שעון מעורר, אם לא הספקתי, מוצאת במשך היום זמן לאימון, מחוייבת לעצמי, כי זה חשוב לי.
שמתי לב שדווקא כשאני מתחייבת למשהו חיצוני, לחוג, שיש ממני ציפייה לבוא, הרצון הנגדי שלי עולה ומיד גם התירוצים.
עכשיו, בנוסף לאימונים העצמאיים שלי, אני הולכת לחוג אקרובטיקה אווירית, שם אני משלמת לפי השיעורים שאני מגיעה, כך שאני לא לגמרי מחוייבת, וגם הקבוצה של המבוגרות שהייתה לתקופה קצרה התפרקה, כך שיש לי את כל התירוצים לא להגיע לשיעורים, אבל אני בוחרת בכל שבוע להתמיד ולהגיע, למרות שאני בקבוצה עם ילדות ונערות, למרות שאני לא חייבת, אני רוצה, אני מחוייבת לעצמי.
הבנתי שאני מתמידה, עושה, מתקדמת, נחושה, מחוייבת להתהליך הרבה יותר כשאני לא מרגישה כפיה או חובה ללכת, כי שילמתי מראש או כי מצופה ממני, אלא מתוך המוטיבציה הפנימית שלי, הרצון האישי שלי.
אני יודעת שיש אנשים שזקוקים לחוג, לקבוצה, להדרכה, כדי להתמיד, כנראה שזה עונה להם על צרכים שלי אין צורך בהם.
מה שזה גרם לי להבין בהקשר ללימודים של הילדות שלי, כל פעם שניסיתי להכניס לימודים ללו"ז באופן קבוע, ניסיתי לדחוף אותן לשבת ללמוד, הלימודים הגיעו ממני, הן התעייפו מהר, ויתרו לעצמן, לא רצו, ניסו להתחמק.
ברגע ששיחררתי, נתתי להן להוביל את הלימודים לפי מה שמעניין אותן, הן לא מפסיקות לשבת ללמוד במגוון תחומים, מיוזמתן, מתוך הרצון והסיפוק שלהן בלבד.
כפיה יוצרת רצון נגדי. חופש ובחירה מעודדים מוטיבציה פנימית לעשיה והתמדה.
כמובן שזה אינדוודואלי, ויש דרכים לעודד לכיוון מסוים אם יש צורך, אבל צריך להיות ברגישות מתי זה עושה את העבודה ומתי זה רק מרחיק מהתהליך הטבעי שיכול לקרות מתוך רצון פנימי אמיתי.
אמא שי ממליצה ומשתפת 