לפני כמה ימים קיבלתי דו"ח על מהירות. ניידת סמויה ונסתרת צילמה אותי. זה מעולם לא קרה לי, לא עצרו אותי על כלום, לא קיבלתי שום קנס או דו"ח, ואני חושבת שזו טעות ולא באמת נסעתי במהירות שהשוטרת ציינה (אין לי איך להוכיח וזה גם לא באמת העניין פה). ברגע הראשון קצת התבאסתי, אבל הבנתי, הבנתי שאני נוהגת לפעמים במהירות וגם יכול לקרות מצב שנתפסים, אחר כך התחילו המחשבות על ה"עונש", העונש בהתחלה היה ללכת לקצין שימוע, שהיה מאוד נחמד, ובהמשך אצטרך ללכת למשפט.
הבת שלי הייתה איתי באוטו ומאוד נלחצה, בעיקר כששמעה מהשוטרת שיכולים לשלול לי את הרישיון אבל סביר שלא יעשו את זה כי אין לי עברות קודמות. הסברתי לבת שלי שאני לוקחת אחריות על המעשים שלי, וזה בסדר, זה חלק מהחיים וזה קורה. ואז חשבתי, האם באמת בכך ש"מענישים" אותי במשפט, בלשלם קנס, וכו'… זה מה שיגרום לי לא לעשות את זה? מצד אחד, כן, זה גורם לי לחשוב פעמיים לפני שאני נוסעת מהר, פתאום האופציה שיעצרו אותי היא קיימת במציאות שלי, מה שעד כה לא היה במציאות שלי. מה גם שאם תירשם לי עוד עבירה זה כבר בוודאי תהיה שלילה. מצד שני, אני לא מאמינה בעונשים, לא בחינוך שלי, אבל אם זה עובד עליי עכשיו, האם גם אני צריכה להעניש את הילדות שלי כדי ללמד אותן? איך זה שמצד אחד אני מרגישה שזה כן מרתיע אותי מלעשות זאת שוב, ומצד שני אני לא מאמינה שזו הדרך הנכונה. כי בעצם, הפחד שלי הוא לא מלעשות את זה שוב, אלא מלהיתפס. אני לא רוצה לחנך את הילדות שלי לא להיתפס במעשים, אלא לעשות או לא לעשות מתוך מוסר, מתוך הבנה, מתוך מוטיבציה פנימית, מתוך הקשבה, לא מפחד.
ואז הבנתי שהסיבה שזה עובד, זה לא בגלל העונש, זה בגלל שקיבלתי פה שיעור, שיעור בזמן, האם באמת אני כל כך ממהרת? אפילו לא איחרנו באותו יום שהמשטרה עמדה שם, הייתי אמורה להגיע בזמן (בסוף איחרתי בגלל העצירה), הייתי במצב רוח מעולה, אז למה המרוץ הזה? הבנתי שהדו"ח הזה היה כדי להאט אותי, כדי להזכיר לי שאני לא צריכה למהר, שאני אגיע תמיד בזמן אם אהיה בנחת, אם אתייחס לדרך ולא למקום שאליו אני כבר צריכה להגיע, בכל מקום, לא רק בכביש, בכל דרך שהיא בחיים.
ברגע שהמקרה התחבר לי עם תחושה פנימית שכבר ידעתי אך לא יישמתי, והבנתי שזימנתי את זה לעצמי (כי מה שלא בא מתוך מודעות בא מתוך הקושי), אז השיעור הגיע אליי והאטתי. אני חושבת שעונש לבדו לא יכול לחנך וללמד, הוא מלמד רק לפחד מלהיתפס, ברגע שזה מתחבר עם הבנה, עם מהות, עם משמעות, עם תחושה שכבר קיימת, עם שיעור שאנחנו מוכנים לקבל, אז זה יכול להיות מיושם ויש למידה, לא בגלל העונש, בגלל שהאסימון ירד.
אז אני עדיין לא מאמינה בעונשים, אבל אני מאמינה במתנות שהחיים נותנים לנו, גם כשהיא בצורת שוטרת ועונש, ואם נבחר לקבל את השיעור כשהוא מגיע, לא נקבל עוד שיעור קשה יותר. כל אתגר הוא הזדמנות להתמרה, קרש קפיצה, אם רק ניקח אותו בגישה כזו.
בימים האחרונים הייתי הרבה יותר ערנית למהירות שלי, לצורת הנהיגה שלי, הייתי הרבה יותר בנחת, בהקשבה לעצמי ובתחושה שאין לי מה למהר, הדרך היא החשובה ואין למהירות שום משמעות ביחס לזמן בחיים, רק לחץ שאני יוצרת לעצמי כאילו אני משיגה ככה יותר דברים. הנסיעה הייתה לי נעימה, בטוחה, והגעתי לכל מקום בדיוק בדיוק בזמן.
בתמונה: הדיסוננס הכי גדול למה שעברנו בדרך לשם… סדנה להכנת בנות יער.
אני מוסיפה שהזימון לבית משפט היה עוד מתנה. חשבתי שזה עול מיותר, אבל "נפלתי" על שופט מקסים, אמפתי, חכם, רגיש, אסרטיבי, שרק השהייה במחיצתו והסתכלות על עבודתו תרמה לי רבות. פגשתי שם סיפורים, ואדם שלמרות הכוח שניתן לו, יודע להשתמש בו בחוכמה. אני לא רוצה לפרט פה על סיפורים של אחרים, אבל אם אנחנו מקבלים את השיעורים שלנו מן הקלות, אנחנו יכולים אפילו ליהנות ממה שנראה כמו עונשים.
אמא שי ממליצה ומשתפת 